הצ"ח שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות התשס"ט–2009
20/04/2009
 
 

למעלה מ-10% מהאוכלוסיה בישראל הינם אנשים עם מוגבלות פיסית, שכלית או נפשית. זוהי קבוצת מיעוט אשר סבלה בעבר ועדיין סובלת מהפליה, קיפוח, סגרגציה ונחיתות חברתית-כלכלית. מערכות החברה השונות וסביבת חייו של אדם בישראל מתוכננות ופועלות לרוב מבלי לקחת בחשבון את הצרכים והנסיבות של המשתייכים לקבוצה זו.
ההסדרים המשפטיים הקיימים הינם חלקיים ביותר ומקוטעים. ברבים מן המקרים הם אף אינם נאכפים. רק חקיקה מקיפה ומפורטת תוכל להביא לצמצומו של הפער הקיים בין מציאות חייהם של אנשים עם מוגבלות לבין עקרונות השוויון וכבוד האדם, שהם עקרונות יסוד של החברה הישראלית...
בשנים האחרונות מתרחשת ברחבי העולם פעילות ערנית ותוססת בתחום השוויון לאנשים עם מוגבלות, החל באמנות בינלאומיות, דרך חקיקה מקיפה ומפורטת ותיקונים לחוקה במדינות השונות, וכלה בפסיקה ענפה.
מתוך הכרה בכך שהגישות של איסור הפליה מחד גיסא, ומתן מענה הולם לצרכים מיוחדים מאידך גיסא, משלימות זו את זו, ומתוך בחינת מאפייני המצוקה הסוציו-אקונומיים של קבוצת האנשים עם מוגבלות בישראל, סומכת הוועדה את ידיה על העקרונות המנחים של הצעת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ו–1996, ועל עיקר הוראותיה. במקביל, ממליצה הוועדה על תיקונים ותוספות להצעת חוק זו, שיש בהם כדי להבהיר הוראות שונות ולחזק את ההתחשבות בנטל הלוגיסטי והתקציבי הצפוי הן למגזר הציבורי והן למגזר הפרטי.
החקיקה המוצעת, כמו מעשי החקיקה האחרונים בעולם לעניין שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, הינה בעלת אופי מקיף. היא פורשת את הגנתה על בעלי כל המוגבלויות ויוצרת מערך קוהרנטי של זכויות לכולם. הוועדה סבורה, כנלמד מנסיונן של מדינות אחרות, כי זוהי הדרך לקדם את זכויותיהם של בעלי המוגבלויות השונות.".
(מתוך: דוח הוועדה הציבורית לבדיקת חקיקה מקיפה בנושא: זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות, יולי 1997, עמ' 11, 12, 19)
ביום כ"ז בשבט התשנ"ח (23 בפברואר 1998), נתקבל בכנסת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח–1998 (להלן – החוק). חוק זה מעמיד לראשונה את ענייניהם של אנשים עם מוגבלות כנושא מובהק של זכויות אדם, וקובע את עקרון היסוד: "זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות ומחויבותה של החברה בישראל לזכויות אלה, מושתתות על ההכרה בעקרון השוויון, על ההכרה בערך האדם שנברא בצלם ועל עקרון כבוד הבריות" (סעיף 1 לחוק).
החוק שנתקבל התבסס על הצעת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ו–1996 (ה"ח התשנ"ו, עמ' 628), שעברה בקריאה ראשונה ביום כ"א באדר התשנ"ו (12 במרץ 1996), וכן על המלצותיה של "הוועדה הציבורית לבדיקת חקיקה מקיפה בנושא: זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות" אשר הוגשו לשר המשפטים ולשר העבודה והרווחה בדוח מקיף ומפורט ביום כ"ו בתממוז התשנ"ז (31 ביולי 1997)(להלן – הוועדה הציבורית; דוח הוועדה הציבורית).
בראש ועדה זו עמד ד"ר ישראל כץ, לשעבר שר העבודה והרווחה ומנכ''ל המוסד לביטוח הלאומי, וכן מונו לחברים בה 16 אשה ואיש, ביניהם נציגי משרדי הממשלה המרכזיים בתחום זה, מומחים וחוקרים מהאקדמיה ונציגי ארגוני אנשים עם מוגבלות.
החוק שנתקבל מעגן אך חלק מההסדרים שבהצעת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ו–1996, ושבדו"ח הוועדה הציבורית שנכתב בעקבותיה. החוק כולל עקרונות יסוד ועקרונות כלליים, שוויון בתעסוקה, נגישות לשירותי התחבורה הציבורית והקמת נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. החוק נכנס לתוקף ביום י"ג בטבת התשנ"ט (1 בינואר 1997).
הכנסת ה-14 התפזרה. בכנסת ה-15 הוגשה הצעת חוק שכללה את שאר פרקיה של הצעת החוק המקורית, במתכונת של תיקון לחוק: נגישות, בריאות, דיור בקהילה וסיוע אישי, תרבות פנאי וספורט, חינוך והשכלה, המערכת המשפטית, וצרכים מיוחדים.
במהלך הכנסת ה-15 וה-16 המשיכה העבודה על פרק הנגישות, אשר הושלמה בהצלחה עם חקיקת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (תיקון מס' 2), התשס"ה-2005.
מוצע להמשיך בחקיקת שאר פרקיה של הצעת החוק המקורית, במתכונת של תיקון לחוק: דיור בקהילה וסיוע אישי, תרבות פנאי וספורט, חינוך והשכלה, המערכת המשפטית וצרכים מיוחדים.
הנוסח המוצע מבוסס בעיקרו על דוח הוועדה הציבורית, בשינויים ובתוספות שתולדתם בפניות ותגובות שנתקבלו מאז חקיקת החוק, מאנשים עם מוגבלות ומארגונים הפועלים לקידום זכויותיהם.
דברי ההסבר לפרקים השונים מפנים להנמקות המפורטות בדוח הוועדה הציבורית.
השלמת המהלך החקיקתי והחלת עקרון השוויון על כלל תחומי חייהם של אנשים עם מוגבלות כמפורט בהצעת החוק דנן היא-היא הערובה לשינוי יחסה של החברה לאנשים עם מוגבלות ולפתיחת שעריה להשתתפותם בהווייתה כאזרחים שווי זכויות.
סעיף 1
סעיף זה נועד להבטיח כי אדם עם מוגבלות העובד באמצעות קבלן כח אדם או באמצעות קבלן שירותים יהנה מההגנה שמעניק פרק התעסוקה שבחוק.
סעיף 2
סעיף זה בא לתקן טעות שנפלה בסעיף 18 לחוק, אשר קבע כי תוקפו של סעיף 9 לו, הדן בייצוג הולם לאנשים עם מוגבלות, יהא מיום פרסומו של החוק. היות ותחילת תוקפו של החוק מאוחרת מיום פרסומו בכשנה, יש צורך בהצמדת תחילת תוקפו של סעיף 9 לתחילת תוקפו של החוק כולו. כן מוצע להאריך את תקופת תחולתו של הסעיף, כך שיחול עד לתום שנה מסוף התקופה במסגרתה יוחלו הוראות פרק הנגישות בהדרגה.
פרק ה'2: דיור בקהילה וסיוע אישי:
הזכות למגורים בקהילה היא זכות-על במערך זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות. היא מבחן נוקב ליומרתה של החברה הישראלית להיחשב חברה דמוקרטית שזכויות האדם וכבודו הם נר לרגליה. השאלה האם אדם מתגורר בקרב החברה או מוצא ממנה למסגרות מרוחקות והמוניות אך בשל מוגבלותו, היא אבן בוחן לעקרון השוויון.
תפישות חברתיות בעבר הביאו להוצאתם של אנשים עם מוגבלות אל מחוץ לחברה. כיום קיים קונסנזוס חברתי רחב, הן בעולם והן בישראל, כי לתפישות האלה אין מקום בחברה נאורה הדוגלת בכבוד האדם. מאז שנות ה-60 הולכת וגוברת ההכרה המקצועית, המשפטית והמוסרית במדינות דמוקרטיות בזכותם של אנשים עם מוגבלות למגורים בקהילה בקרב החברה. אנשי מקצוע מובילים בארץ ובעולם קבעו זה מכבר כי איכות חייהם של אנשים עם מוגבלות על דרגותיה – קשה כקלה – היא הטובה ביותר כאשר הם מתגוררים במסגרות נורמטיביות בקהילה. הביטוי בשטח להכרה זו הוא בסגירתם של מוסדות (de-institutionalisation) ובפתיחתם הגואה במקביל של חלופות דיור בקהילה המלוות בהקניית האמצעים המאפשרים לקיים חיים במסגרתן (ראו דוח הוועדה הציבורית, עמ' 63 - 59).
הצורך בהצהרה קטיגורית בחקיקה על עצם קיומה של הזכות הטבעית למגורים בבית בקהילה נובע ממדיניותן של הרשויות בישראל בתחום זה: בישראל 53 מוסדות לאנשים עם פיגור שכלי, שבהם חיים למעלה מ-6,000 אנשים. אנשים אלה מעבירים את חייהם במוסדות המוניים מחוץ לקהילה, בערבוב רמות פיגור וגילאים, ובתנאים של חוסר פרטיות ואי מיצוי פוטנציאל אישי.
המשמעות של חיים במוסד היא ריחוק מהמשפחה; חיים משותפים עם עוד מאות אנשים שהמכנה המשותף היחיד עימם הוא מוגבלות שכלית, כרוכה בפגיעה קשה בזכויותיהם. רק מאות ספורות של אנשים עם פיגור שכלי בישראל חיים בדירות בקהילה, רובם בירושלים. רוב מוחלט של המשאבים בתחום זה מופנים על ידי הרשויות לפיתוח המוסדות ואף לבנייתם של מוסדות חדשים. אנשים רבים עם פיגור שכלי ממשיכים בנסיבות אלה להתגורר עם משפחותיהם, לעיתים עד גיל 40 ו-50.
בישראל כ-7,000 אנשים מאושפזים בבתי-חולים פסיכיאטריים. על פי נתוני משרד הבריאות, רובם המוחלט מאושפזים ללא צורך קליני, אך בשל היעדר פתרונות דיור בקהילה. דוח ועדה ציבורית לבדיקת מצבם של ניצולי שואה חולי נפש המאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים העלה במרץ, 1999 ממצאים חמורים לגבי היחס לניצולי השואה כמו גם לכלל האנשים חולי הנפש המאושפזים בבתי החולים הפסיכיאטריים בישראל.
להשלמת התמונה, יודגש כי בישראל עשרות רבות של אנשים להם מוגבלות פיסית בלבד מתגוררים במוסדות ואף בבית חולים. הרשויות אינן מוכנות להמיר את המימון מטעמן של מגורים מוסדיים אלו, במימון מגורים בקהילה.
בנוסף לעיגון עצם הזכות לגור בקהילה מוצע בפרק מנגנון אוטונומי הולם למימושה, כולל העמדת סיוע אישי לפי צרכיו המיוחדים של האדם עם מוגבלות. זאת, בהתאם להצעת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ו–1996, ובהתאם לדוח הוועדה הציבורית (ראו עמ' 66-64, 69 לדוח האמור).
פרק ה'3: תרבות פנאי וספורט:
כדי להגשים באופן מלא את הזכות לחיים בקהילה, ומתוך הכרה בחשיבות הגוברת של תרבות הפנאי בחיים המודרניים, מוצע להטיל על המדינה לפתח שירותי תרבות פנאי וספורט לאנשים עם מוגבלות על בסיס עקרון האוניברסליות המעוגן בסעיף 6 לחוק (ראו עמ' 68-67לדוח הוועדה הציבורית).
פרק ה'4: חינוך והשכלה:
תחום החינוך של ילדים עם מוגבלות הוסדר, בעיקרו, בחקיקה (חוק חינוך מיוחד, התשמ"ח–1988; חוק הסעה בטיחותית לילדים נכים, התשנ"ד–1994). הפרק המוצע בא לעגן במסגרת החקיקה המקיפה את העיקרון הקובע את זכותו של אדם עם מוגבלות לחינוך על פי צרכיו המיוחדים, וכן להוסיף על החקיקה הקיימת הסדרים חיוניים הנותנים מענה לצרכים בלתי מטופלים שעלו מן השטח. כן מוצע, בסעיף 5 להצעת החוק, תיקון לחוק חינוך מיוחד, התשמ"ח–1988, כדי להחיל הוראות בחוק האמור גם על פעוטות עם מוגבלות שטרם מלאו להם שלוש שנים.
פרק ה'5: המערכת המשפטית:
המערכת המשפטית אינה ערוכה לטפל בענייניהם של אנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית הבאים בפניה. בשל היעדר מנגנונים מתאימים, נותרים אנשים עם מוגבלות ללא הגנה הניתנת לכל אדם אחר. הפרק המוצע בא לעגן את זכותם של אנשים עם מוגבלות להתאמה עבורם של הליכי ההעדה בבית המשפט, בהתאם למוצע בדוח הוועדה הציבורית (עמ' 74 לדוח הוועדה הציבורית). אשר להליכים פליליים, הנושא הוסדר לאחרונה בחוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), התשס"ו–2005 (ס"ח התשס"ו, עמ' 42). בהצעת חוק שלפנינו מוצע להתאים גם את ההליכים האזרחיים בבתי המשפט לאנשים עם מוגבלות.
פרק ה'6: צרכים מיוחדים:
פרק זה מאגד קבוצה של זכויות שענינן צרכים מיוחדים חיוניים של אנשים עם מוגבלות. עיגון בחקיקה של הזכות לסיפוק צרכים אלו מגשים את מטרת החוק בדבר הזכות למענה הולם לצרכיו המיוחדים של אדם עם מוגבלות (סעיף 2 לחוק) (ראו עמ' 79-75לדוח הוועדה הציבורית)
סעיף 4
המחוקק הקים את הנציבות על סמך המלצה מרכזית של הוועדה הציבורית. מתוך בחינת המצב החברתי והמשפטי בישראל ובהשראת ניסיונן של מדינות אחרות, ראתה הוועדה צורך חיוני בגוף מרכזי ובו ייצוג הולם של אנשים עם מוגבלות, אשר ישקוד, לצד הרשות המבצעת והרשות המחוקקת, על המשך מלאכת החקיקה, יאכוף את החוק החדש ויקדם את עקרונותיו (ראו דוח הוועדה הציבורית, בעמ' 4, 80).
מוצע, בהתאם לדוח הוועדה הציבורית, להשלים את החקיקה הקיימת ולהוסיף הוראות בדבר תפקידי נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (ראו עמ' 85-80 לדוח הוועדה הציבורית).
סעיפים 6 עד 8
התיקונים המוצעים מתייחסים לחקיקה המאפשרת לעובד לזקוף על חשבון תקופת המחלה הצבורה שלו ימי מחלה של בן משפחה (ילד, הורה, בן/בת זוג). מוצע להחיל חקיקה זו לעניין מוגבלותו של בן משפחה, בהתאמה.
סעיף 9
מוצע לעגן בפקודות הצבא לעניין שירות מילואים, הסדרים של הקלה והתחשבות מרביים ביוצא צבא שהוא הורה לילד עם מוגבלות, וזאת כעולה מפניותיהם של הורים כאמור.
סעיף 10
בהתאם לדוח הוועדה הציבורית, מוצע לתקן עיוותים קשים במנגנוני הקיזוז בין זכויות שונות בחקיקת הביטחון הסוציאלי (ראו עמ' 29-28 לדוח הוועדה הציבורית).

  הצ"ח שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות התשס"ט–2009
הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד