הצילו, המרוץ החל!
11/07/2006
 
 
הגדל

הצילו, המרוץ החל!

כן, אני שמחה לבשר על כך שבננו היקר הולך. הולך? תיקון טעות – רץ! כל זה קרה בפחות משבועיים, אני נשבעת.  מהרגע בו הוא הצליח לעמוד בכוחות עצמו,  הדרך לריצה קלה הייתה מהירה למדי. אני מודה, אני די מתקשה לעכל את השינוי המהיר. מהתינוק החמוד שישב על ישבנו רב הזמן ושיחק,  יש לנו כרגע אצן אולימפי למרחקים קצרים וארוכים כאחד.
באופן מיידי נוצר הצורך, שהוא מוכר ודאי לכולכם, להעלות כל חפץ יקר ערך כספי או רגשי, כחצי מטר מעל הישג ידו של הפעוט. נכון, כבר נשארו מספר מועט של חפצי נוי בחתיכה אחת בבית. נו טוב, הייתי קצת נאיבית. באמת חשבתי שאני אצליח לשכנע אותו שאוסף החתולי החרס שלי זה לא ממש משחק ויש המון דברים אחרים מעניינים בבית.  בואו נאמר, שרובם סובלים מנכויות כאלה ואחרות כגון: אוזניים קטועות.
אבל חפצים יקרים הם עוד כלום מול שלל הסכנות שישנן בבית כגון: שקעי החשמל, חומרי ניקוי, כלים חדים, כבלים, חפצים כבדים ועוד. כן, אני במרוץ אחרי בני היקר, כדי להיות שנייה אחת לפניו ולפני האסון הבא שעומד  להתרחש.  עם כל הרצון טוב, ספורטאית גדולה לא הייתי וכנראה גם אהיה . נכות מול פעוט נמרץ וסקרן, זו משימה לא פשוטה. אז מה עושים? מנהלים את המרוץ על העכוז. כן, כן על ה"תחת". הילד שלי, כל כך משועשע מאימו הזוחלת עד שהוא הפך זאת לתחרות מהנה. הוא ישוב לו בפינה מרוחקת בחדר ועל פניו חיוך ממזרי מבשר רעות. הוא מודה שנוצר בינינו קשר עין ואז אוסף מהשטיח לכלוך כל שהוא ומכניס לפיו. אני, כמובן מזנקת לעברו במטרה להוציא מפיו את החפץ לבל ייחנק. באותו רגע, הוא מבצע פניה חדה ומתחיל להתרוצץ בחדר צוחק ונס ממני כדי שלא אוכל לתפוס אותו. אני מודה, גם אותי זה מצחיק.
משימה לא פשוטה אבל, יש רגעים קסומים, בהם שנינו שוכבים על המיטה. הוא מלטף ברכות את פניי ומנשק אותי על לחיי וקורא לי: "אמא". אלה הרגעים היפים ביותר של חיי.
 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד