פס צהוב – עוגת שוקולד - פס לבן / נורית פלג
27/11/2006
 
 
הגדל

כמו שאתם כבר יודעים, לא מזמן טסתי עם משפחתי לטורקיה. החופשה החלה באופן חיובי, מה שלא הכין אותי לשבוע נחמד פחות.

ביום חמישי בערב הגענו לאנטליה כל המשפוחה, הכוללת את אחותי איריס, גיסי עמיחי והכי חשובה, מאיה הקטנה והמקסימה.

לאחר קבלת צמיד צהוב לידינו, שסימל אותנו כאורחי המלון, הסתובבנו בקלאב ונדהמנו מהפאר. הקלאב היה מהמפוארים ביותר שראיתי. בהחלט מרשים. לעומת זאת התאכזבנו לגלות שחלק מפעילויות הקלאב, כלונה פארק נחמד לילדים, לא פעלו כיוון שעונת התיירות הסתיימה.

למחרת נכנסנו לבריכה המחוממת. נהניתי לשחות, לאחר שלקח לי קצת זמן להתרגל. אני חושבת שלולא המגבלות שלי, הייתי נתפסת חזק לשחייה. אני מאוד נהנית מזה ובכלל כיף לי במים, אבל העקמת והחשש מכניסת מים לעיניים ובליעת מים מונעים ממני התמחות והתקדמות בתחום.

אני פחות אוהבת לנוח וקצת הרגשתי שעניין הבטן-גב לא מתאים לי, רציתי גם לראות דברים. טיולים באזור היו אפשרות נהדרת, אבל בגלל ההרגשה הפיזית שלי ושהייתי בלי כיסא גלגלים, נאלצתי לוותר.

הייתי רוצה להגיד ששאר הימים היו מלאי פעילויות, אך כפי שציינתי, החופשה שהייתה בטן-גב וההרגשה הפיזית שלי שהחמירה בכל יום, מנעו זאת.

ביום הולדתה של מאיה עברתי בדיקות דם. לפני שיצאנו למסיבת יום ההולדת עם המשפחה, קיבלתי את תוצאות שקיעת הדם – 135 ודי ברור שמצב רוחי נהרס בו ברגע. בנוסף להרגשה הרעה שלי, התמלאתי חרדה. שקיעה כה גבוהה. מה מתחולל לי בגוף?

סוף השבוע אמור היה להיות מאוד נחמד ולכלול בילוי עם יוסי שלי ופגישה עם מיטל חברתי וחגיגת יום הולדת למאיה, הפעם עם חבריה הקטנים. בשל מצבי הגופני ותוצאות הבדיקה הבנתי שתוכניותיי ישתנו, אך לא שיערתי עד כמה.

אבל אני מקדימה קצת את המאוחר. יום ההולדת היה ממש נחמד, ונדהמתי לראות איך מאיה, בת השלוש כבר נהייתה ממש ילדה וההתרגשות שלה הדביקה את כולנו. אני הכנתי לה מתנה אישית - ערכה של סיפור אישי על הנסיכה מאיה עם הפעלות שכוללות חידות, הדבקות, שרביט וציורים לצביעה. היא אהבה את המתנה וזה ריגש אותי מאוד.

למחרת בבוקר דיברתי עם הרופאה שלי, פרופ' ח. מעיין, והיא אמרה לי להגיע ישירות לבית החולים. כן, שם קיבלתי את הצמיד הלבן, יחד עם בדיקות, המתנות ועצבים, אף שהצוות ניסה לסייע לי.

ביום שישי הגעתי למיון, ומלבד בדיקות דם רבות, סי-טי, אולטרה-סאונד והתקנת עירוי, ההמתנה הייתה מורטת עצבים. יוסי, היה נקודת האור היחידה באותו יום.  הוא עודד אותי וחיזק אותי וההרגשה שהוא האחד גדלה. נכון שעדיף היה לבלות במקום אחר, אבל  העיקר להיות יחד, לא? בסוף הוחלט להעביר אותי למחלקה פנימית ב' ולתת לי אנטיביוטיקה דרך הווריד. הדבר הטוב היה שקיבלתי חדר לעצמי עם מיטה נוספת להורים. זה היה בהחלט מעודד.

הרופאים חשדו שנגרמה לי דלקת בעצם בעקבות בורג שנשלף מעמוד השדרה, והטיפול שנקבע היה להמשיך באנטיביוטיקה דרך הווריד בבית ואז עוד תקופת מה דרך הפה. הטיפול המיועד בוטל כאשר אורתופד בכיר פסל את האופציה וביקש להפסיק עם האנטיביוטיקה ולהמשיך בסבב בדיקות. אף שהתישה אותי המחשבה על בדיקות נוספות, שמחתי שיגלו סוף סוף מה גורם לדלקת ואטופל. מה שלא הבאתי בחשבון זה את הביורוקרטיה שתעכב הכל.

ביום ראשון עוד הלכתי לבדיקות שעודדו אותי לקוות שמציאת הפתרון קרובה.

ביום רביעי כבר דובר על בדיקה יקרה ורצינית – פט-סקן, שהרופאה שלי קבעה שעליי לעבור. הבעיה הייתה שהיה עליי להמתין לביטול תור.  וכך מצאתי עצמי מגיעה לשבוע בבית החולים.  לאחר מספר ימים נערכה הבדיקה ואף השיגו תוצאות ראשוניות. תוצאות הבדיקה לא העלו ממצא חמור, אך עם זאת גם לא התגלתה הבעיה.

אני עדיין בהמתנה, אבל לפחות בבית במנוחה עם משפחתי ולאחר ארוחה רומנטית במסעדה יפנית עם יוסי, שהוא בהחלט נקודת האור הגדולה בחיי.

 

לאתר החדש של נורית: www.nuritp.com

לטורים נוספים של נורית

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד