אטימות בלתי נסבלת / נורית פלג
3/11/2008
 
 

מדובר באופן כללי, בסבא שלי, ניצול שואה בן 92 החולה באלצהיימר. סבא שלי במצב די מתדרדר וחי איתנו. מצבו התחיל להחריף לפני כשנתיים ואז אמי התחילה עם כל הבירוקרטיה של הממשלה. החל מקבלת כל הזכויות מביטוח לאומי, ארגוני ניצולי השואה ועוד. תהליך מפרך בפני עצמו, שהצריך מאמי לערער כמה וכמה פעמים עד שקיבלה מספיק נקודות והרשאה לעובד זר.

לאחר כחצי שנה של סיוטים ומטפלות ישראליות למס` שעות בודדות ביום, אמי חשה רגועה ומסופקת שסוף סוף אביה קיבל את מה שעבד בשבילו למשך שנים, נתקלה באכזבה שנייה.

סבא שלי, יליד פולין, לא יודע כלל אנגלית וגם אמי עצמה מתקשה עם השפה. היה חשוב לה לקבל בשבילו עובדת שכבר זמן קצר בארץ, יודעת עברית לתקשורת וקצת את הלכי הארץ.
לא הרבה לבקש נכון? טעות!

חברות כוח האדם, הבונות בעיקר על כספי העובדים הזרים החדשים שמגיעים ומשרד ההגירה לא מאפשר לעובדים זרים להשאר בארץ מעל 4 וחצי שנים בערך, אלא אם צמוד למטופל הראשון שלו, אינם מותירים ברירות רבות ומציאת עובד זר היודע עברית קשה במיוחד.

אמא שלי נעשתה מיואשת מכל המצב והחלה לחפש דרך מטפלים אחרים וכך מצאה כמה.

סבא שלי לא הסתדר עם אף אחד מהם! הוא היה מחביא את התרופות, הולך לבדו לטייל, מתחמק ומקטר לאמא שלי ללא הפסקה.

המטפלים/ות, שגם ככה היו סחוטים/ות, הודיעו במהרה שיעזבו ואמא שעמוסה במאה ואחד דברים (כן, כולל אני עם בעיות הבריאות והשינויים החדים בחיי). כשבעה מטפלים הוחלפו, עד שלבסוף אמא שלי הכירה פיליפינית מקסימה, הנמצאת בארץ בארץ פחות משנתיים. גם היא וגם סבי (להפתעת כולנו) התלהבו ממנה. הכימיה היתה מיידית.

אמי הנרגשת נתנה לה שבוע ניסיון, בו עמדה בהצלחה מרובה. תוך אותו שבוע גם סבי נראה נינוח יותר.

בתחילת השבוע אחרי, אמי הלכה עם המטפלת לרשום את שם סבי בוויזה שלה ולארגן את כל ההליכים במשרד הפנים. הכל נראה כשורה. היא עבדה קודם אצל משפחה ונאלצה לעזוב את המשפחה כשרשיון האם פג והיתה רק חודשים בודדים ללא ויזה. לא היתה כל סיבה לצרה.

"אין שום אפשרות" נאמר לאמי במשרד הפנים "היא לא חוקית וחייבת מיד לעזוב את הארץ"
"אבל..."
"לא העובדה שהיא חודשייים ללא ויזה היא הבעיה. היא ביקשה fiancé visa וניסתה לרמות אותנו. שתלך מפה".

אמי המומה והמטפלת מבויישת, כלל לא מבינה מה קורה לה. על איזה fiancé מדברים? איך בדיוק רימתה?

המטפלת עזבה את ביתנו בבכי והבטיחה לארגן הדברים. יש מישהו שיכול לסדר לה הכל, כך טענה, וביום ראשון חזרה לביתנו מבטיחה שהכול סודר.

סבא שלי, שהיה מצוברח כל אותו זמן, העלה חיוך גדול על פניו וחיבק את המטפלת.

"ידעתי שתחזרי אלי".

למחרת שוב נסעו למשרד הפנים ושוב אמי נענתה בשלילה. היא כבר בכתה והוציאה את כל אשר על ליבה.

"טוב," ניסו להרגיע אותה שם, "נפנה ערעור לירושלים. תצרפי מכתב מהמטפלת, מהעובדת הסוציאלית וממך כמובן. אני עצמי, אשלח עוד המלצה"

וכך מערך הסיוטים החל. המתנה ודחייה, שוב המתנה ושוב דחייה. ואנו אפילו לא ממש מבינים מה השתבש. חשוב כמובן לציין שכל אותו זמן סבא שלי נקשר יותר ויותר ואף קיבלנו המלצה מהרופא להמשיך להלחם.

"היא משפרת את חייו" אמר "וגם ככה הוא בן 92. כל שינוי יכול רק להרוס"

אז ישבנו עם המטפלת, דיברנו עם ביטוח לאומי וניסינו להבין מה בדיוק קרה.

מתברר כי האם באותה משפחה ראשונה היתה זכאית לרשיון רק לחצי שנה. המשפחה הבטיחה שהמצב יטופל וכשנותרו אובדי עצות, החליטו לסדר לה ויזה של מישהי, העומדת להתחתן עם ישראלי. עד שהמטפלת הבינה במה מדובר ושזו עבירה רצינית היא הסתבכה מעל לראש.

היא תמימה ובאמת חשבה שרצו בטובתה, אך בשום פנים ואופן לא רצתה להתחתן עם ישראלי ולעבור על החוק. ולמה לה? היא פחות משנתיים פה.

בכל מקרה, מיואשים, בתור מוצא אחרון, החלטנו לערער במקום הכי גבוה לתלונות למשרד הפנים. המכתבים שנשלחו היו מאמי, המטפלת והעובדת הסוציאלית והיו מאוד מרגשים.

חיכינו בסבלנות, וסבי למד לאהוב את המטפלת כבת משפחה.

חשוב להזכיר שכל אותו זמן הוא ואמי נאלצו לשלם מכספם שלהם, כי לא יכלו להשתמש בזכויות מביטוח לאומי.

חיכינו ובסוף קיבלנו תשובה שלילית.

אמא שלי ניסתה עוד ליצור קשר עם משרד הפנים בירושלים ושם רק הפנו אותה שוב לסניף המקומי.

לא הסכימו, בשום אופן, לתת לה שם של מישהו בכיר, לנסות להסביר את מצב סבי, שגם ככה שיחיה עד 120.

"המשיכי להילחם" אמר הרופא, אך אמי כבר עייפה וגם כבר ככה לקחה יותר מדי ימי חופש.

כך שעכשיו המטפלת נאלצת לעזוב, כאשר יש לה משפחה שלמה לפרנס (אביה נפטר והיא מכלכלת את כולם) ואמי צריכה לחזור לאטימות של חברות כוח האדם וה' רק יודע מה יעלה בגורלו של סבי...

לטורים נוספים של נורית

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד