פרק ו'
21/12/2005
 
 

פרק ו' משמש כפרק מעבר בעלילה ולכן הינו קצר יותר. תהנו...

למחרת כבר לא יכולתי להתחמק מבית הספר, כמה שרציתי להשאר עוד יום לנוח ולהרגע מאירועי אמש. החלטתי לשמור על פרופיל נמוך ולא לתת לרינת לשגע אותי. גם לא רציתי לשמוע עוד הטפה אז גם מאירית די התחמקתי. למעשה, באותו יום הייתי תלמידה למופת שמקשיבה בשיעורים, עונה על שאלות ואפילו את ההפסקות ניצלתי לחזרה על החומר. השיחה היחידה שממש ניהלתי היתה עם גלית. היא התלמידה הכי טובה מבינינו ורציתי את החומר של אתמול
"בטח", אמרה "כבר אביא לך. למה לא הגעת? דאגנו לך"
"סתם התקררות", השבתי "היום כבר יותר טוב".
"הבנתי. אפשר לדבר קצת על המסיבה שהיתה?"
חששתי בהתחלה שאירית סיפרה לה עלי ועל דן אך מהר מאוד היה ברור לי שאירית לא סיפרה כלום. המידע היחידי שהיה לגלית, היה מהמסיבה.
"אין על מה", משכתי בכתפיי "אני חושבת שהכל יצא מפרופורציה. סך הכל הכרתי ידיד באינטרנט והעניין נופח".
גלית הסתכלה אלי בחשדנות. במסיבה ציינתי מפורשות שמדובר בבן זוג. לזכותה, היא הרפתה מיד והלכה להביא לי את החומר שהפסדתי. אחרי שיחה קצרה זו נמנעתי מלדבר והתייחסתי רק ללימודים. ממש תלמידה למופת.
היום עבר דווקא מהר ובסדר גמור. נראה לי שהעובדה שבאותו יום רק שקדתי על הלימודים, גרמה לרינת בכלל לא להתעניין בי ואפילו פעם אחת לא ניסתה להתגרות בי. כנראה זו הדרך לשקט ממנה.
בבית אני החלטתי לטלפן לדן, בעצתה של אמי. מה באמת יש לי להפסיד?
חייגתי את המספר. דן ענה.
"הי", אמרתי "זו מיכל, אפשר לדבר קצת?"
"בסדר", אמר בקרירות "איך עבר יומך?"
"בסדר גמור", עניתי ובקצרה סיפרתי על מאורעות היום.
כעת היתה שתיקה. היה לי ברור עכשיו ששיחה זו היתה מיותרת וכבר חשבתי לנתק.
"תראי", אמר לבסוף "אני מתנצל על אתמול. אני לא בחור כזה רע".
ליבי החל לפעום בחוזקה.
"את באמת נראית בחורה נחמדה", חזר על דברי אמש "ואני כן מבין למה הסתרת ממני את נכותך".
"יופי", קולי רעד עכשיו "אני ידעתי שתבין, ידעתי שנוכל להתגבר על זה ולהמשיך הלאה בקשר"
שוב שתיקה. להתגבר על זה? להמשיך הלאה?
"לא בדיוק", אמר "אני מבין וכבר לא כועס. באמת. מה שאגיד עכשיו לא בא מכעס או משהו כזה. את בחורה נחמדה ומבין אותך, אבל עניין השיתוק זה באמת יותר מידי בשבילי".
"אני מבינה...."
"אולי אני לא בסדר", המשיך "אולי מישהו אחר היה יותר טוב, אך ככה אני. מצטער".
"טוב", אמרתי במהירות "מבינה".
נפרדנו כידידים והבטחנו לשמור על קשר, שידוע שלא יהיה כזה.
אחרי שיחה זו בכיתי, חושבת שעכשיו הייתי אפילו יותר עצובה מאתמול. אתמול פשוט דן כעס והיה חזיר, פשוט יותר לכעוס ולא להתייחס. היום אבל כבר היה רגוע והבנתי שבאמת אין לי מה לחפש בקשר. לא איתו ולא עם אף אחד אחר. לא רציתי להפגש עם בחורים נכים, מה הקטע המטומטם הזה? אני רוצה להכיר חבר רגיל כמו כולם. בכיתי מאוד חזק ואז אמא באה להרגיע אותי. היא אמרה שהוא לא שווה את זה, והוא אידיוט ויש עוד בנים בעולם.
האם זה נכון? האם יש עוד בנים.... לי...?
 
'בטח שיש!' גערתי בעצמי 'תירגעי כבר, את רק בת שש-עשרה, והאם את באמת מוכנה
למערכת יחסים? לכל ההתחייבות? לכל המזמוזים? את עוד קטנה, ואין לך שום.... אוף!
אני ממש רוצה חבר! אני צריכה חבר! אני לא רוצה לגמור את חיי, כבתולה זקנה!'
 
"מיכלי", ליאת באה והתיישבה לידי "מה קורה?"
פשוט השפלתי את מבטי, לא היה לי כוח לשיחות עידוד, ממי שכלל לא מבין.
"את יודעת..." חיבקה אותי "תומר גמר איתי".
"תומר?"
"כן", הנהנה "נמאס לו ממני, אז הוא פשוט זרק אותי".
"מצטערת..."
"אני אומרת לך", דמעה ירדה מעיניה "חיי האהבה ממש קשים. מי צריך אותם? איפה
אנג'י? מתאים לי קצת לקבל אהבה ממנה, אהבה ללא תנאים".
"בזה את צודקת" הסכמתי מיד "גברים באמת אידיוטים. בעיקר דן!"
פחדתי שעכשיו תחקור אבל נראה שהיתה עסוקה בבעיות שלה.
"מה דעתך על גלידה וסרט?" הציעה "גם לי לא מתאים להיות לבד".
הסכמתי מיד. זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו ולעזעזל עם דן, לעזעזל עם כולם. יש לי משפחה נפלאה וחברות. לא צריכה כלום יותר!
אנג'י הופיעה בריצה, מקשקשת בזנבה וליאת יצאה, קוראת לי.
אני חייכתי קלות והתחלתי להרגע.
'באמת, מי צריך את כל הבעיות האלה?' שאלתי את עצמי, לפני שיצאתי לסלון ומיד עניתי בקול: "אני! אני צריכה! אני רוצה חבר!!!"

 

הפרק הבא, פרק ז', יפורסם בתאריך ה-24.12.05, יום שבת, יש למה לחכות...

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד