פרק יט'
29/01/2006
 
 

כל הזמן ציפיתי לשיחת הטלפון או לביקור. זו הייתה ציפיית שווא. ידעתי זאת.
אכזבתי את רון מאוד, את רון ואת דן.
חבל שלא ניתן להחזיר את הזמן האחורה. אז הייתי מחזירה אותו לרגע הראשוני שרון
התלהב ממני, והייתי מצננת אותו, אפילו רעה עליו. אז הוא היה שונא אותי ישר וזה
בטח היה טוב. לא, אני לא רוצה שהוא ישנא אותי, אני פשוט רוצה שנהיה ידידים ודן
יהיה החבר שלי, האחד והיחידי.
אך בטח זה לעולם לא יתרחש, הפעם באמת פקששתי. הלוואי ופשוט לא הייתי נולדת. נו,
די כבר עם הדיכאון הזה. זה לא עוזר בכלום.
בעצם, זה קצת עוזר, למי שלא יודע, רחמים עצמיים נותנים תחושה שרע לי כל-כך, ויש לי זכות לכול. בעצם זה לא נכון. זה לא נותן לי זכות להיות כזאת מרשעת ולפגוע בכולם.
"הי, מיכלי", ליאת הגיעה ונישקה לי "מה שלום הגאונה שלנו?"
"רע מאוד..."
"מה קרה, חמודה?"
סיפרתי לה מה קרה.
"מיכל", נאנחה "אני לא מאמינה שנהגת כך, אך אני לא אטיף לך".
"לא?"
"אני עשיתי שטויות הרבה יותר גדולות מזה", חייכה "ונראה לי שהעניינים יסתדרו
וחוץ מזה, מה שחשוב לי עכשיו זה להגיד לך שדיברתי עם גיל ו..."
"מה באמת קורה בניכם?"
"הרבה", חייכה "אך אני רוצה להגיד לך שגיל אמר שמחר או מחרתיים את בבית".
"אבל..." לא הבנתי "אני יכולה כבר ללכת קצת אבל..."
"הוא אמר כך", המשיכה "הוא אמר שאת יכולה ללכת עם מקל בלי בעיה, ואת שאר
הטיפולים תעשי בבית".
"ברצינות?"
"אני לא משקרת".
"איזה יופי", התמוגגתי מרב שמחה "אנג'י".
"היא מתגעגעת גם".
"נו?" עברתי נושא "מה אם גיל?"
"מעולה", היא נראתה ממש שמחה "אני כה מודה לך".
"אני שמחה".
"גם אני".
שמחתי בשבילה באמת, אבל כשדברה על גיל, חשבתי על דן ועל רון, ועל איך שסיבכתי
את המצב. החזרה הביתה נשמעה פחות טוב מאתמול. אני כבר ראיתי איך אני חוזרת
הביתה כחברתו של דן, ועכשיו...
אל תבינו לא נכון, שמחתי מאוד לחזור הביתה לאנג'י ולאירית ולמשפחתי ולהכול, אך
רציתי יותר מכל להיות עם דן.
טוב, גיל הגיע ותרגלנו. במשך כל התרגיל ליאת וגיל קרצו אחת לשני.
די עצבן אותי, אם להודות על האמת - במקום להתרכז בתרגול עמי, הוא כל הזמן
פלרטט עם ליאת. חוץ מזה, זה גרם לי לחשוב ללא הפסקה על דן.
בכל מקרה, זה הסיח לי את הדעת, אך להפתעתי הרבה, הלכתי בלי בעיות. נו, טוב,
חוץ ממעידה אחת קטנה. בעצם אולי שתיים.
"מיכלי", העיר לי גיל אחרי המעידה החמישית "את לא מרוכזת, או מה?"
"סליחה..." מלמלתי "חשבתי על משהו אחר".
"בטח על דן", צחקה ליאת.
"אנחנו מנסים שתגיעי עד מחר הביתה, לא?"
"באמת מיכל", ליאת התערבה "תשתדלי קצת יותר".
"אז אולי תפסיקו לפלרטט כל הזמן!" התפרצתי "ותתרכזו קצת יותר בי".
"מיכל", ליאת התעצבנה "הפסיקי להיות כזאת ילדותית".
"היא צודקת", הסמיק גיל "ליאת, אולי תעזבי? האמת היא שעכשיו אני בעבודתי,
ומיכל באמת צודקת".
"גיל..."
"הי", חיבק אותה "אנו יוצאים ישר אחרי התרגול, לא?"
"בסדר", נכנעה ליאת והלכה.
"אז איפה היינו?"
והמשכנו בתרגול. הפעם ממש הצטיינתי, וגיל ממש התלהב.
"רואה?" עיניו זרחו, "עם קצת רצון וקצת יכולת, תצליחי בכל".
"זה אומר, מה שאני חושבת שזה אומר?"
"כן", חייך "מחר בבוקר את בבית".
"יש!" לרגע שכחתי את כל בעיותיי "איזה נהדר".
"רק תדעי", המשיך "שנתראה עוד הרבה. לא נפטרת ממני או מהתרגילים".
"תודה", חייכתי "על הכל, ואני מצטערת בקשר לקודם".
"את צדקת", אמר "זה היה מאוד לא מקצועי מצידי".
"לא..." מלמלתי "פשוט פקששתי עם דן".
"רוצה לדבר על זה?"
"לא תזיק לי דעת גבר", הסמקתי, וסיפרתי לו הכל, מקבלת האינטרנט ועד הגילוי
האכזר,"מה אתה חושב?"
"אני יודע שבמקום רון הייתי נעלב מאוד", השיב "דן בטח יסלח לך תוך זמן קצר"
"חושב?"
"הי", אמר "נשמע שדן ממש מאוהב בך".
"תודה".
"ובנוגע לרון", המשיך "תצטרכי להסביר לו הכל, אך אני לא יודע אם יסלח, נראה
שפגעת בו מאוד".
הנהנתי. הוא צודק, בקשר להכל.
"טוב", ליטף אותי "ליאת מחכה לי".
"אין בעיה", אמרתי "ותתנצל בשמי".
הנהן ויצא.
טוב, אז זהו. אני יוצאת מכאן חזרה הביתה. חיכיתי לזה כל-כך הרבה זמן אז למה
אני מרגישה כל-כך רע? אני צריכה לשמוח. טוב, קל לענות על זה, זה פשוט: הרגשתי
רע מאוד כי אכזבתי את רון מאוד וגם את דן ואכפת לי משניהם מאוד.
דן כחבר ורון כידיד, האם אוכל להשיג זאת?
 
אחרי תנומה של כרבע שעה אירית, גלית ורינת באו עם טונות של בלונים.
"מזל טוב!!!" צרחו יחד "מחר את בבית".
איזה מגניבות.
"תודה", עניתי בהתרגשות "זה באמת מרגש".
"זה דורש מסיבה", אמרה רינת "ומסיבה גדולה".
"נכון", שרקה גלית "מסיבה לכבודך, מיכל".
"כן", אמרה אירית בפחות אושר "נהדר".
"אל תתייחסי אליה", אמרה גלית בביטול "עוד מריבונת פצפונת עם חגי".
"הפעם באמת נפרדנו!" פרצה בבכי "והכל בגלל כזאת שטות".
"שטויות", אמרה רינת "ודי כבר עם הדיכי הזה, באנו הנה לשמוח, לא?"
"זה בסדר", אמרתי "מה קרה אירית?"
"זה התחיל לפני שבוע", התחילה לספר, והבנות נאנחו, "אני וחגי קבענו ללכת לסרט,
והייתי ממש במצב רוח טוב, אך בדקה התשעים התקשר לבטל. הוא אמר שסבתא שלו חלתה,
והוא צריך לעזור. די התעצבנתי, אבל הבנתי אותו, וחשבתי שהוא מאוד מתחשב. אז זה
קרה שוב, הפעם היה לו תקלה באוטו, ושוב. עכשיו כבר ממש התעצבנתי, אז החלטתי
לעקוב אחריו, וראיתי אותו עם איזו בלונדה. איך התעצבנתי, אך החלטתי לא להגיד
לו כלום, ורק לדאוג לסדר אותו. אז בפעם הבאה, עשיתי כאילו ממש לא אכפת לי,
והלכתי עם תומר לאותה מסעדה בה קבע עם הנערה הזאת, וככה הוא ראה אותי ואני
אותו, ואז הכל התפוצץ. הוא ממש התעצבן עלי שעקבתי אחריו, ושברור שאני ותומר זה
רק הצגה, אז שאלתי אותו מי היא הבלונדה הזאת. בכעס ענה שזו בת דודתו, והם תכננו
לי הפתעה ליום הולדתי. מאז הוא לא מדבר איתי בכלל".
"אני ממש מצטערת", אמרתי.
"על מה?"
"לא אומרים זאת", משכתי כתפיים "אם משתתפים בצער של מישהו".
"כנראה", חייכה "אז תודה".
"אין בעיה".
ופרצנו בצחוק. רינת וגלית הסתכלו עלינו כעל יצורים מהחלל החיצון.
טוב, אולי זה לא מצחיק, אך הרגשנו צורך לצחוק, זו הייתה הרגשה משותפת, כי יש
לנו חברות אמיתית אז אנו קולטות סיגנלים אחת מהשנייה... אולי לא ככה בדיוק,
בוא נגיד שזה פשוט מעין חברות כזאת, בעצם מה זה משנה.
"אתן בסדר?" שאלה גלית "עדיין שפויות?"
"כן", חייכה אירית "יש לי פשוט חברה נהדרת".
"אני לא מבינה את זה", גלית אמרה "שעות ניסיתי לעודד אותה וזה היה כישלון מוחץ
ואת..."
"זאת פשוט חברות אמיתית", אמרנו יחד ושתינו פרצנו בצחוק.
"מה אנחנו עושות כאן, בדיוק?" שאלה רינת.
"אפשר לטלפן?" שאלה אירית בהיסוס וניגשה לטלפון. ידעתי שאמי תהרוג אותי, אך
ברור שהסכמתי, היא התקשרה לחגי.
"אני פשוט לא קולטת", אמרה רינת "שעות ניסינו לגרום לה לטלפן, ואת בקטע מוזר
אחד..."
"זה סתם", צחקתי "מצטערת".
"על מה?"
ועכשיו כולנו פרצנו בצחוק.
האמת? כל זה היה מוזר מאוד ואידיוטי מאוד. כנראה כולנו הרגשנו צורך לשחרר לחץ.
אני רציתי לשכוח מדן.
"אז זאת רשימת המוזמנים:" קראה גלית "מיקי, רויטל, טלי, רון, דן, יצחק, שלומי..."
"רגע!" קראתי "דן ורון, אתן נורמאליות?"
"מה הבעיה?"
"הבעיה היא", נשמתי עמוק "שדן ורון לא מדברים ביניהם ולא מדברים איתי!"
"מה???"
בלי כל חשק שוב סיפרתי הכל. חברותי פשוט החליפו מבטים.
"אבל כבר הזמנו..."
"בעצם זה רעיון טוב", אמרתי לאחר קצת מחשבה "יכול להיות שרק אז אוכל לסדר את העניינים".
גלית ורינת רק משכו כתפיים.
"השלמנו!" קראה אירית באושר "והכל בזכותך, מיכלי, את באמת עשר!"

 

הפרק הבא, פרק כ', יפורסם בתאריך ה-1.2.06, יום רביעי, יש למה לחכות... 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד