פרק יח'
26/01/2006
 
 

רון?? מה אעשה בקשר אליו? עכשיו כבר הייתי בטוחה באהבתי לדן, זאת אומרת כמה
שיכולתי להיות בטוחה. הנשיקה שלו ממש המיסה אותי. חיבבתי את רון מאוד, אך זה
פשוט לא זה, אז מה אעשה?
ידעתי שלא תהיה לי ברירה, אלא להגיד לו את האמת, אך העדפתי לדחות זאת כמה
שאפשר. קודם עלי להתרכז בתרגילים ואחרי שאוכל ללכת, אז כבר אדאג בקשר אליו,
ואולי עלי כבר להגיד לו? לא, עוד לא...
אשקר אם אגיד שאת רוב היום ביליתי במחשבות מה להגיד לרון. קצת זמן אחרי הפרחים
גלית באה וחקרה אותי בקשר לדן, כך שאת רוב הזמן העברתי בדיבורים על דן.
רון די מהר נשכח.
רק לפני השינה הסתכלתי בפרחים וחזרתי לחשוב על מה להגיד לרון, אך מהר מאוד
נרדמתי וחלמתי על דן.
 
רון ביקר אותי כבר ביום המחרת, וקשה להגיד שאמרתי לו מה קורה. האמת, התנהגתי
ההפך, ואפילו נרמז שאני מעוניינת. החמאתי לו על המראה, הודתי על הפרחים וכן, אפילו התנשקנו והזמזמזנו קצת. היה לי דווקא נעים, אך הרגשתי מגעילה כי ידעתי שדן הוא החבר שלי. החבר האמיתי וכך גם בגדתי בדן וגם השלתי את רון. מה קורה לי? אני לא אדם רע.
אחרי הפגישה הרגשתי ממש מגעיל. ידעתי שהייתי לא בסדר, אך מה לעשות?
לא יכולתי להתמודד עם זה, ככה שאפילו אמרתי לו שאשמח להמשיך להתראות איתו.
מגעיל, לא?
אירית ממש התרגזה עלי, ואמרה שאזהר, כי אם לא, ייתכן שאאבד את שניהם, וזה
בהחלט יגיע לי. ידעתי שהיא צודקת. נשבעתי שפעם הבאה שיבוא אגיד לו את האמת.
זה לא קרה כך בדיוק...
אני הייתי כבר מוכנה נפשית לספר לו על דן, אך הוא נישק אותי שוב ושוב, אומר כמה אני יפה ואיזה בר מזל הוא. פשוט הרגשתי שאני לא יכולה לספר לו.
מאז הוא בא לבקר עוד פעמיים ועדיין לא סיפרתי לו.
 
עבר חודש וחצי. לא כתבתי בזמן האחרון כי הייתי שקועה בתרגילים.
לפני שארחיב על התרגילים ועל התקדמותי הניכרת - בהחלט התקדמתי - אמשיך מאיפה
שהפסקתי, מרון ודן.
 
גם רון וגם דן המשיכו לבוא, והביטחון שאני רוצה רק את דן כל הזמן גדל. רציתי כל פעם לספר לרון את האמת, לדבר איתו ולהסביר וכל פעם משהו אחר מנע ממני. אווף...
טוב, חייבת טיפה לשנות נושא, כדי להרגע. אז הנה, אני עוברת באלגנטיות לטיפולים.
ההתקדמות שלי עצומה. ברור שנתקלתי בהמון קשיים ובהרבה אכזבות וביאושים. למעשה היתה תקופה שכבר רציתי לוותר על העניין וזהו, היה לי קשה מידי. אך אז העניינים התחילו להתקדם יפה ובתרגולים האחרונים הלכתי כבר בעזרת מוטות.
התקדמות יפה, לא?
קרו עוד הרבה דברים בחודש הזה, אך אני לא יכולה להרחיב יותר, כי היום קרו שני
דברים מאוד משמעותיים בחיים שלי.
 
בשעה עשר וחצי גיל הגיע כרגיל. הוא הקים אותי, וצעדתי במשך כחצי שעה בעזרת
המוטות.
"יפה מאוד", חייך "ועכשיו, מיכלי, תיפטרי מהמוטות".
"מה???"
"בדיוק", הנהן "עכשיו תלכי בלי עזרה".
"אבל..."
"מה קרה?"
"אני פוחדת", הודתי "זה לא מוקדם מדי?"
"שבי", בשמחה התיישבתי "אלף כל - זה אולי נראה מוקדם, אך תאמיני לי, ההתקדמות
שלך מדהימה, ואני מאמין שתעשי זאת. גם אין לך ממה לפחד, אני כאן, זוכרת?"
משכתי בכתפיי, ברור שרציתי ללכת בעצמי, ובטחתי בגיל, אך פשוט לא הרגשתי מספיק
בטוחה, עדיין לא.
"נו, מיכלי!"
"אני לא יודעת..."
"תנסי", חייך את חיוכו המקסים "בשבילי".
"יש לך חברה?" שאלתי, להסיח את דעתו.
"לא", צחק "אני פנוי, ועכשיו תעמדי ותלכי".
"מה דעתך על אחותי?"
"מיכל...."
"היא פנויה, אתה יודע?"
"אם את רוצה לדעת את דעתי על אחותך", קרץ "תתחילי ללכת".
בחשש קמתי, לעמוד כבר לא הייתה לי כלל בעיה. ואז ניסיתי ללכת. להפתעתי הרבה
הצלחתי. אפילו טוב, אחרי מעידה אחת, הצלחתי ללכת לעברו השני של החדר.
"כל הכבוד", אמר גיל בסוף התרגול "אני מאמין שתוך פחות משבוע את בבית".
"באמת?"
"כן", טפח על שכמי "ועכשיו אני זז".
"אהה, אהה...", השתעלתי "אתה לא חייב לי תשובה?"
"בסדר", ענה "ליאת דווקא נראית לי חמודה".
"יש!" שרקתי "אולי תצא איתה?"
"אולי", חייך והתכוון ללכת.
"רגע", עצרתי אותו "ומה אם הטבעת?"
"טבעת?"
"על האצבע שלך", הזכרתי לו על קיומה, "אתה לא נשוי?"
"לא".
"אז?"
"היא הייתה של אבי", הסביר "לא מזמן הוא נפטר מסרטן".
"מצטערת".
"זה לא קרה באשמתך", חייך וטפח על שכמי "ועכשיו אני חייב ללכת". והלך.
מצב הרוח שלי רק הלך והשתפר. אני הולכת ממש. לא כל-כך האמנתי שאצא מפה תוך
שבוע, אך כבר ידעתי שאלך. אני אלך.
וחוץ מזה, אולי מצאתי לליאת את אהבת חייה, מי יודע?
 
כשכולם באו, סיפרתי להם בהתלהבות איך הלכתי, ומה גיל אמר.
התגובה הייתה "יפה!!!"
"אני כה גאה בך", חייכה אימא "את לא מפסיקה להדהים אותי".
"אימא!" הסמקתי.
"היא צודקת, חמודה", אבא הצטרף לשיחה "כולם אמרו שייקח לך הרבה יותר זמן, והנה
את הולכת".
"אז באמת מצאתי חן בעיניו?" ליאת צרחה בהתלהבות, מתעלמת מהליכתי "הוא כזה חמוד!"
"כן", אמרתי בפעם האלף "באמת מצאת חן בעיניו".
"וואו!"
טוב, ההתלהבות עוד נמשכה הרבה זמן. בסוף כולם נפרדו ממני, ואני נשארתי לבדי,
מאושרת מאוד.
אז דן בא. ידעתי שהוא יבוא ובהתרגשות סיפרתי לו על מהלכי היום.
"אחלה!" חיבק אותי "את פשוט גדולה מהחיים".
"דן!"
"נחשי מה?"
"מה?"
"יש לי הפתעה בשבילך", חייך "משהו לא מהעולם הזה".
"מה?"
"זו הפתעה".
"אז למה אתה אומר לי", התעצבנתי קצת "אם אתה לא אומר לי מה?"
"להכניס אותך למתח!"
"אתה נורא", הרבצתי לו "זה לא פייר!".
"אני יודע", צחק "אך כשתדעי..."
"אני רוצה כבר לדעת!" השמעתי מעיין יללה "בבקשה!"
"בתנאי אחד", אמר "תני לי נשיקה".
"זהו?"
"זהו"
נתתי לו נשיקה והוא החזיר לי, ואז זה קרה.
רון נכנס בטריקת דלת.
"רון..." מלמלתי "אני..."
"אני פשוט לא מאמין", הטיח בי "אהבתי אותך, סמכתי עלייך ואת..."
"מה קורה פה?" שאל דן בעצבנות.
"אני..."
"לא משנה!" רון האדים מרב כעס "אני פשוט עוזב! היה נעים להכיר", וכמו שנכנס כך
גם יצא.
דמעות זלגו מעיני, כ"כ לא רציתי שיגלה.
"את מגעילה, הטחתי בעצמי, לא שמה לב שאני אומרת זאת בקול, "איך יכולת?"
"מה קרה?" קולו של דן החזיר אותי למציאות וגם הראה לי שעוד לא יצאתי מזה, "מה
זה היה אמור להיות?"
"רון", מלמלתי.
"רגע", הרים קולו "את עם שנינו במקביל?"
"לא בדיוק..."
"אז מה כן בדיוק?" הוא ממש כעס. הפעם באמת פישלתי. אירית צדקה.
התיישבתי ובשקט סיפרתי לו הכל, בלי להשמיט אף פרט. סיפרתי לו איך רון מצא חן
בעיני כשהוא עוד כעס עלי על השקר, ואיך המשכתי לרצות אותו, כי הייתי בטוחה
שהוא, דן, לא ירצה בי, ואיך לאט לאט, לא מבינה איך, התאהב בי יותר ויותר.
"אבל הנקודה החשובה באמת", בלעתי רוק "זה שמאז הנשיקה ידעתי שאותך אני אוהבת.
פשוט הייתי פחדנית מדי לספר לרון את האמת".
"אז למה לי לא סיפרת?" שאל, עדיין כועס, אך פחות, "גם ממני פחדת?"
"פשוט לא חשבתי..." מלמלתי.
"לא חשבת?!"
"לא ראיתי ברון משהו רציני", הסברתי "הייתי מטומטמת וחשבתי, בעצם אני אפילו לא
יודעת מה חשבתי, הדבר היחידי שאני יודעת, ובאמת יודעת, זה שאני אוהבת אותך.
מאוד".
דן שתק.
"תראה", המשכתי "אני יודעת שטיפלתי בזה בצורה הכי גרועה שיכלתי, אך אני באמת
מצטערת ובאמת אוהבת אותך".
"רק שאלה אחת", דיבר בקול קשיח "את לא תגידי לרון אותו הדבר, זאת אומרת, שאני
הטעות ורק אותו את אוהבת?"
"דן!" קראתי בייאוש, "אני לא משקרת לך, לא עכשיו. באמת, אלוהים... איזה טיפשה
אני... למה..." בשלב זה כבר ממש פרצתי בבכי.
"תירגעי", חיבק אותי "את לא יודעת שאני שונא לראות אותך בוכה. כשאת בוכה, את
לא יפה. את לא".
צחקתי. הוא זייף מאוד, והיה כל-כך מתוק.
"התנשקתם...?" שאל בהיסוס.
השפלתי מבטי.
"אני לא מאמין!!!" עכשיו הוא ממש האדים מכעס "איך יכולת?"
"הוא נישק אותי", אמרתי "אני ניסיתי להתחמק".
"בטח!"
"דן..."
"תראי", אמר אחרי שתיקה קלה "אני עכשיו עצבני מדי, אז מוטב שאלך".
"בבקשה".
"עוד נדבר", אמר בקרירות ויצא.
עכשיו באמת לא ידעתי מה לעשות, חוץ מלבכות. היום שהיה אמור להיות היום המאושר
בחיי נהרס והפך לסיוט, והכל באשמתי. ראיתי איך כולם יטיפו לי ובצדק. אוף. אני
כל-כך אוהבת את דן. למה פישלתי ככה? למה אני עושה שטויות?
נזכרתי במסיבה בה סיפרתי שדן חבר שלי ובעובדה שלא סיפרתי לדן על השיתוק, ואיך
שהגעתי לדן כמו מטומטמת והוא סילק אותי. אוי, אני כזה מקרה אבוד!
ידעתי מה אני צריכה לעשות עכשיו, לדבר עם רון ולהתנצל בפניו. כן, זה הדבר
הראשון שעלי לעשות.
טלפנתי אליו מהטלפון בחדר, למרות שאמי הורתה לי לטלפן רק מטלפון ציבורי, כי זה
יותר יקר.
חיכיתי כשבסוף המזכירה האלקטרונית ענתה, חשבתי לנתק ובסוף השארתי הודעה:
"הי,רון, זו אני. בבקשה תקשיב להודעה. אני מצטערת ואני רוצה להסביר לך, אז
בבקשה תבוא לבקר... ביי, ושוב - סליחה".

 


הפרק הבא, פרק יט', יפורסם בתאריך ה-29.1.06, יום ראשון, יש למה לחכות...

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד