פרק יז'
23/01/2006
 
 

כל אותו יום הייתי מאוד עצבנית. הידיעה שדן יבוא לא הלהיבה אותי בכלל. ההפך
הוא הנכון - הייתי פשוט עצבנית.
כבר בבוקר כשאימא באה עם הפתעה – הספר החדש של הארי פוטר - לא קבלתי את
פניה בשמחה. הודתי לה בלי כוח וקברתי את עצמי מתחת לשמיכה.
"מיכל", אימא קראה "מה קורה?"
"למה את מתכוונת?"
"מיכל!" צעקה "חיכית לספר הזה כבר זמן רב, ובמקום חיוך גדול, את בקושי מתייחסת
אלי".
"אמרתי תודה, לא???"
"טוב", נכנעה "לא רוצה לדבר, לא צריך. ציפיתי ממך ליותר".
נאנחתי.
"קשור לדן?"
הנהנתי.
"את צריכה לשמוח", אמרה בשקט "הוא בא לראותך".
"הוא בא עם ציפיות גדולות, שלא יתגשמו".
"על מה את מדברת?" היא באמת לא הבינה? "למה הוא מצפה, לדעתך?"
"את לא יודעת???"
"לא".
"את אפילו לא יכולה לנחש???"
"מיכל..." היא התחילה לאבד את סבלנותה "למה את חושבת שדן מצפה?"
"הוא יודע שאני בשיקום", כחכחתי בגרוני "הוא יודע שהניתוח עבר בהצלחה, ואני
כאן כבר כמה ימים, לא? שבוע אפילו, אם אני לא טועה... עכשיו את בטח מבינה למה
אני חותרת!"
"למעשה... לא".
"אימא!" קראתי בייאוש "או-קי, אז הרעיון הוא שדן ודאי מצפה שאוכל כבר ללכת
ואני, כמו תינוקת, אפילו לא מצליחה לעמוד. אחרי שיראה איזו דפוקה אני, לא
יתקרב אלי יותר בחיים!!!"
"מיכלי", היא התיישבה "את כל-כך טועה".
"מה?"
"או-קי", עכשיו היא ניסתה להסביר "קודם כל, אי-יכולת ללכת או לעמוד לא מראה
בשום אופן על... מה אמרת?.. אה כן.. דפיקות. עכשיו, מיכל, אף אחד לא יכול
לצפות שתעמדי תוך זמן כל-כך קצר. את זוכרת מה ד"ר בר אמר לנו, או כבר שכחת? זה
לוקח זמן. כמו שאמרת, את כמו תינוקת, ואל תעלבי לי עכשיו... אני מתכוונת שאת
צריכה ללמוד ללכת, ותאמיני לי זה משהו לא קל בכלל. לליאתי לקח כשנתיים עד
שהצליחה ללכת אחרי כשנה זחילה".
"אימא", גיחכתי "היא הייתה בת שנה".
"נכון", המשיכה "היא הייתה בת שנה, אבל זה אותו עיקרון. מיכלי, את מתחילה
עכשיו מאלף, כמו ליאת, כשהייתה בת שנה, זה לא יותר קל, תאמיני לי".
"אבל דן..."
"אני מאמינה שדן מבין זאת", חייכה "ואם לא, הסבירי לו, ואם גם אז לא יהיה
מעוניין אז..."
"אז הוא לא שווה את זה. כן, אני יודעת".
"רואה כמה את חכמה?"
 
טוב, עדיין לא נרגעתי לגמרי, אך בכל זאת הייתי קצת יותר רגועה ואפילו הייתה לי
קצת הרגשה טובה. קראתי את הספר בהתלהבות רבה, הוא היה כל-כך קסום. אך כמובן, מה
שמעצבן אותי בו, זה שכמו תמיד הכל מלא קסם וכשפים והחיים כל-כך רחוקים מזה. אם הייתי חלק מהספר בהינף שביט הייתי הולכת.
עכשיו, לא יודעת למה, נתקפתי געגועים לאנג'י, והחלטתי שאשכנע מישהו כבר שהיא תוכל לבוא
לפה, ומאימא אבקש שתביא ביסקוויט, משהו שילהיב אותה אחרי הנסיעה הארוכה.
חייכתי. אנג'י תמיד משפרת לי את מצב הרוח, אפילו רק לחשוב על המתוקה הזאת. הו,
אנג'י.
אין מה להגיד, אני מתה עליה. גם אירית מזמן לא באה, מעניין למה. ממנה ציפיתי
לביקורים יותר תכופים. רינת דווקא באה לפני מספר ימים, והייתה לנו שיחה נחמדה.
איזה עולם מוזר, לא?
"שלום גב' לוי", שמעתי את קולו של גיל "מה שלומך?"
"בסדר, תודה"
"ומה שלום מיכלי שלנו?"
שנאתי שפנו אלי כך, אך מילא. זה לא מה שממש הפריע לי. ממש לא היה לי כוח
לפזיותרפיה הזאת עכשיו. שילך כבר!
"מוכנה לכמה תרגילים?"
משכתי כתפיים, הייתה לי ברירה?
כחצי שעה עברנו על התרגילים הרגילים: להוריד רגל ולהרים רגל, זה באמת כבר היה
קל, אך מה זה עוזר לי?
אחרי זה גיל הציע ששוב אנסה לעמוד. סירבתי. לא רציתי שוב.
"נו", חייך "פעם אחת בלבד - בשבילי!"
"נו, טוב".
זה היה ממש העתק של הפעם הקודמת. בשנייה שעזב אותי, נפלתי.
"תנסי שוב".
"לא!" ייללתי, "די!"
"נו, מיכל", ניסה לעודד אותי "אני בטוח שתצליחי".
טוב, ניסיתי שוב, בלי כל חשק.
עמדתי כשהוא מחזיק אותי, לאט לאט הרפה ועדיין עמדתי. אחרי זה עזב ואיבדתי
שיווי משקל כמובן, אבל רגע... הצלחתי להתייצב! עמדתי! לבדי!
"יפה", חייך חיוך רחב "ידעתי שתצליחי הפעם".
"זה רק בזכותך", התלהבתי "איזה יופי".
"טוב", אמר "עכשיו תשבי".
"עוד לא!", זו הייתה הרגשה נהדרת. אני עומדת ממש "אולי אצעד קצת?"
"הו,לא!" צחק "זה מספיק להיום, שבי".
"רק רגע", הייתי ממש ברקיע השביעי, כשפתאום שמעתי מחיאות כפיים. בטח אימא.
"כל הכבוד", זה בהחלט לא היה אימא, יותר נראה לי שזה...
"דן?" אמרתי בהתרגשות, ובבת אחת נפלתי.
גיל ודן סייעו לי לחזור למיטה.
"מרשים", שרק דן "כל הכבוד".
"חברתך באמת עשתה זאת", אמר גיל "היא נהדרת".
"נכון".
גיל הלך, ואני נותרתי עם דן. כל כך אהבתי אותו. לא הבנתי איך, לא עד כדי כך
הכרנו, אך היה בו משהו שאהבתי, בעצם אהבתי הכל בו: מראה ואופי. הוא פשוט היה...
איך אגדיר זאת? פשוט הרגשתי שהוא האחד בשבילי. זו כנראה אהבה ממבט ראשון ודני הוא החצי השני שלי והוא המכסה שלי וה.....
דו התיישב לידי, מחייך. איזה חיוך, וואו!
"הוא צודק", אמר לבסוף "את באמת נהדרת".
"אבל...", הסמקתי, "אני נפלתי כמעט מייד... ועוד אפילו לא צעדתי צעד אחד... ו..."
"מיכל!" צחק "תדעי לך שחבר שלי עבר תאונה פעם ו..."
"מצטערת".
"כן..." אמר, "עכשיו הוא בסדר, אבל התאונה שיתקה אותו זמנית, ורק כעבור כשבוע
הצליח להזיז רגל".
"מה?"
"כן, ולעמוד לקח לו באמת הרבה זמן", המשיך "אך עכשיו הוא כבר ממש בסדר".
"אני שמחה".
"את ממש נהדרת", חייך ואז זה קרה.
הוא הרכין ראשי ונישק אותי קלות. באמת. הייתי בהלם. דן נישק אותי.
אחרי רגע זה הסמקתי ולמשך דקות ספורות רק הסתכלנו אחד בשני. הוא נראה מדהים.
הוא פשוט... רעדתי כולי. נזכרתי בעצבנותי מהרעיון שיבוא והרגשתי מטופשת.
כל-כך הרבה זמן חלמתי על הרגע הזה. זה היה חלום מתגשם, ופשוט לא יכולתי להאמין.
טוב, בכל-זאת הוא כאן והוא אמיתי, אני חושבת, אולי גם זה חלום, אולי תוך כמה
רגעים...
"מיכל", אמר ברוך ובכך הוכיח לי שזו מציאות, "אני לא יכול להישאר יותר, כמה
שאני רוצה, ותאמיני לי שאני רוצה. אני אבקר אותך עוד הרבה פעמים וברגע שתצאי
מפה, אנחנו נלך לכל מיני מקומות ויהיו עוד הרבה כאלה", והוא נישק אותי שנית.
הרגשתי שאני נמסה מרוב התרגשות. אולי כדאי שאפסיק כבר, אני נשפכת יותר מידי.
בכל מקרה אני אזכור זאת כרגע המאושר ביותר בחיי. תמיד.
"טוב", קם "אני באמת חייב לזוז".
"טוב, ביי".
"ביי", נפנף את ידו "וכדרך אגב, באמת אשמח אם תהיי חברתי".
הוא הלך.
טוב, לא ארחיב שוב כמה הייתי מאושרת, הרעיון כבר מובן.
אחרי פגישה מרגשת זו נרדמתי, והתעוררתי לשמע קולות מרובים.
 
כל משפחתי היו בחדר וגם אירית. הם שמעו שעמדתי והביעו את התפעלותם, ואמרו איך
הם גאים בי ושסיפרו לאנג'י, והיא קשקשה בזנבה באושר.
"היא ממש הבינה!" קראה ליאת "נשבעת לך".
"אני גם חושב כך", חייך אבי "היא מתגעגעת אלייך".
"ואני אליה", עכשיו היה הזמן המתאים להעלות את הרעיון שאנג'י תבוא "אולי תביאו
אותה לביקור".
"אי אפשר", אמרה אימא.
"אבא!"
"מצטער", משך בכתפיו.
"אולי בכל זאת", התערבה ליאת לטובתי "אתה תביא אותה ותחזיק אותה כל הזמן".
"אני לא יודע..."
"אני בטוחה שזה יעזור למיכל", המשיכה. יש תקווה? "זה יזרז את תהליך הבראתה על
בטוח".
"את יודעת מה?" אמר אבא "שווה לשאול".
"אני לא כל-כך חושבת", אימא נענעה ראשה "חבל לטפח תקוות שווא".
"נו", ליאת המשיכה בשלה "לפחות ננסה".
"טוב".
"אז אני כבר הולך לשאול", אמר אבא "ביי".
אחרי זה אימא וליאת נהלו ויכוח, שאפילו לא הבנתי מה תוכנו, ואירית התקרבה אלי.
"או-קי", קראה "פרטים בבקשה!"
"מה?"
"אל תיתממי לי", המשיכה "מה היה עם דן?"
"אה", חייכתי "היה פחות גרוע ממה שחשבתי".
"נו...?"
"טוב", אמרתי "אז הוא בא בדיוק שעמדתי, והוא מאוד התלהב. אז הוא סיפר לי על
חבר שלו שהייתה לו תאונה, השתתפתי בצערו, ואז אמר שהוא כבר בסדר ואז הוא נישק
אותי ואחרי כמה מילות פרידה..."
"נישק???" צרחה "איך? איפה? כמה זמן?"
"הוא רכן את ראשו לעברי ונישק אותי בשפתיים, וזה נראה כנצח וזה היה כל-כך
חלומי".
"יו!!!!!" צעקנו ביחד כמו ילדות מטורפות "וואו!!!!!"
"מה קרה?" אמי נזעקה.
צחקנו.
"אז מה אמר אח"כ?"
"שהוא רוצה שנמשיך להיות ביחד".
"לא?!"
"כן!"
"וואו!"
צרחנו עוד זמן מה ואז אבא בא.
"מיכלי", חייך, "בא לך לראות את אנג'י מחר?"
"וואו!" השתגעתי כבר לגמרי "אני רוצה למות עכשיו, ברגע זה".
"אבל אז לא תראי יותר את אנג'י", אבי העיר.
"או את דן", קרצה ליאת.
אותו לילה נרדמתי עם חיוך ענקי פרוש על פני. בטח נראיתי דבילית, אך לא היה
אכפת לי. זה היה היום המאושר ביותר בחיי, ורק לחשוב שהתחלתי אותו בעצבנות
מיותרת.
למחרת כמו שהובטח לי אנג'י באה. זה היה נהדר, היא אפילו הייתה על המיטה שלי
וליקקה אותי באושר. הבאתי לה ביסקוויט וליטפתי אותה. עכשיו קלטתי עד כמה
התגעגעתי אליה. איך אוכל להיות עוד כל-כך הרבה זמן בלעדיה?
אח"כ היו אימונים. הפעם התחלנו ישר בעמידה, והצלחתי לעמוד די זמן ואפילו ללכת
צעד אחד.
מה אגיד? כל הדאגות נעלמו כלא היו.
הבנתי גם שדן מסר לי ד"ש ושיבוא בקרוב.
הכל היה מושלם, עד שקיבלתי פרחים. בטח נשמע מוזר שזר פרחים יפיפה יעצבן אותי,
איזה בת לא אוהבת לקבל פרחים? בהתחלה באמת שמחתי, עד שקראתי את הפתק:
 
למיכלי,
אני רק רוצה להגיד לך
שאני מקווה שתבריאי מהר
ונוכל לצאת הרבה
באהבה,
רון
 
 
 

הפרק הבא, פרק יח', יפורסם בתאריך ה-26.1.06, יום חמישי, יש למה לחכות...

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד