פרק יד'
14/01/2006
 
 

השבוע הראשון בבית החולים היה לי קשה, וחשבתי שיותר קשה מזה לא יהיה - רק
בהמשך גיליתי כמה קל היה אותו שבוע.
כל אותו שבוע עשו לי בדיקות, צילומים, והגרוע מכל היה הגבס. היה לי חם ומגרד,
וסבלתי ממנו מאוד. פשוט לא יכלתי לסבול אותו עוד.
מה שהיה נחמד באותו שבוע, שהיו לי ביקורים רבים.
הראשונה שהופיעה הייתה כמובן אירית.
באותו זמן הקשבתי לדיסק-מן בהנאה.
"הי", שמעתי צרחה נלהבת.
"אירית?" ממש שמחתי כשראיתי אותה. אהבתי את משפחתי, אך בהחלט התגעגעתי
לחברותיי, ובייחוד לאירית.
"מה נשמע?", והגישה לי בונבוניירה, "אני רואה שאת נהנית לך ממוסיקה, בזמן
שכולם חורשים למבחנים, ואנו עוד מרחמים עלייך? מה לא בסדר בתמונה הזאת?"
צחקתי.
"אז איך את מרגישה?"
"ככה", עניתי "חם לי ומגרד לי, ואני במתח".
עכשיו אירית הוציאה טוש, והתחילה לכתוב לי על הגבס.
לא יכלתי לראות מה כתבה, אז שאלתי אותה.
"כתבתי לך", הקריאה "למיכלי המתוקה, החלמה מהירה. אוהבת אותך, אירית, וגם
ציירתי לך לבבות".
"איזו חברה נהדרת את".
"את נהדרת"
"לא, את נהדרת"
"לא..."
פרצנו בצחוק.
 
הבאים בתור היו גלית וחברה החדש רן.
"הי", נכנסה גלית "מה העניינים?"
"ככה".
"כנס", קראה, ונכנס נער חמוד "זה חברי החדש ואהובי האמיתי - רן".
הנער, רן, הסמיק והעיף לגלית נשיקה באוויר.
"איזה מגניב", קראה פתאום "אני אחתום לך בגבס".
אחרי שאיזה רבע שעה הייתה עסוקה בכתיבה, שאלתי אותה מה כתבה.
"אני לא אגיד לך", אמרה "כשיוציאו את הגבס, תראי לבד".
"גלית", אמרתי בעצבנות "כשיוציאו את הגבס, יחתכו אותו".
"באמת?"
"לא", גיחכתי "ישמרו אותו למזכרת, גלית!!"
"טוב", הרימה ידיה בהכנעה "כתבתי: למיכלוש, את חמודה מאוד והחברה הנהדרת ביותר,
גלית ורן, וציירתי לך ציור מטמטם של כלבה, חבל שאת לא תראי זאת".
"באמת יפה", סוף סוף רן דיבר "מישהו אמר לך שאת מוכשרת".
"הו, רן".
"הו, גלית..."
הם התנשקו, ואני באמת התעצבנתי.
אוי, באמת. הם באו לבקר אותי, או להתמזמז?
השתעלתי כדי להזכיר להם את קיומי.
"הו", גלית הסמיקה "מצטערת".
רן לחש לה משהו, וראיתי איך היא נמסה. אוף...
"הי", אמרה לבסוף "שכחתי, הבאתי לך את זה".
זה היה דובון מקסים. הודתי לה.
עכשיו ד"ר בר נכנס, והם נאלצו לעזוב. סך הכל שמחתי, הביקור היה סתם מעצבן.
 
עכשיו היו לי כמה ביקורים מפתיעים..
זה היה יום אחרי הביקור המעצבן של גלית ורן.
אני הייתי שקועה בספרו החדש של סטיבן קינג, שאבא שלי קנה לי, כשרון נכנס.
"הי", אמר "מה נשמע?"
"בסדר", עניתי, הייתי ממש בהלם "מה אתך?"
"לומדים", חייך "את יודעת איך זה".
ועכשיו הייתה שתיקה.
בדיוק היום ד"ר בר אמר לי שמחרתיים יוציאו לי סוף סוף את הגבס.
שמחתי, אך גם חששתי - מחרתיים יגיע רגע האמת: האם הניתוח עזר או לא? האם אוכל
ללכת?
בעודי חושבת על זה רון הושיט לי ורד.
"זה בשבילך", הוא הסמיק "שתדעי שאני חושב עלייך".
"תודה".
שוב שתיקה. היה לי ברור שהוא במבוכה, ולא ידע בדיוק מה להגיד. הפעם האחרונה
שראיתי אותו הייתה בחצר בית הספר, כשכולם התנפלו אלי בשאלות על הניתוח. גם הוא
רצה לדבר, אך הוא הבחין כמה אני לא מרגישה בנוח עם כל מטר השאלות הללו, שויתר.
והנה הוא פה עכשיו, נבוך ומבולבל.
"מחרתיים יוציאו לי את הגבס", אמרתי לו, כדי לנסות לתת לשיחה לזרום, "כבר ממש
חם לי".
"יפה", נראה מעודד, ויותר ניחוח, "בטח זה יהיה מרגש, סוף סוף תוכלי ללכת".
הוא אמר עכשיו בדיוק את הדבר הלא נכון. דבריו החזירו אותי למחשבותיי ולפחד שלי.
רון שם לב שאמר משהו לא כ"כ במקום וחזר להסמיק.
"אני מצטער", אמר בסוף "ברור שדברי עצבו אותך. איזה טיפש אני, את בטח במתח
איום ואני..."
"זה בסדר".
"כדרך אגב", אמר "לרינת הייתה תאונת דרכים".
"מה??" ממש נדהמתי.
"כן", המשיך" היא נהגה ללא רישיון במכוניתו של אחיה, והתנגשה במשאית. זה קרה
היום. נדמה לי שאפילו העבירו אותה לכאן, בינתיים היא בחדר מיון, לא ברור עדיין
מה הנזק שנגרם לה".
"ברצינות?" לא ידעתי איך להגיב. די שנאתי את רינת, אך בטח לא הייתי מאחלת לה דבר
כזה.
"בנוסף, היא הואשמה בנהיגה ללא רישיון", התיישב סוף סוף "ואני לא מקנא בה בכלל".
"ממש קשה לי להאמין", אמרתי "שרינת תעשה משהו כ"כ דבילי?!"
"אומרים שזה כדי למשוך תשומת לב", משך בכתפיו "אני יודע... בכל מקרה רציתי
להגיד לך עוד משהו אחד... זה כזה... אני רוצה ש..."
"אלוהים, את בטח חושבת שאני יורם אמיתי, הא? בדר"כ אני לא כ"כ ביישן ורגיש,
פשוט...", נשם עמוקות "פשוט רציתי להגיד לך, שאת מאוד מוצאת חן בעיני ו...
ואשמח אם תרצי לצאת איתי אחרי שתצאי מפה".
יו! רון רוצה לצאת איתי, איתי! אני פשוט לא מאמינה. הוא חמוד כל-כך, מה פתאום
הוא רוצה אותי? וואו!
פתאום הבנתי, הרי הוא בטוח שאצא מפה בהליכה, לא משותקת, הוא לבד אמר לי שבטח
אלך. אם במקרה הניתוח לא יצליח, אז הוא כבר לא ירצה. איזו טיפשה אני, ועם המזל
שלי ברור שהניתוח יוגדר ככישלון.
"אני רוצה לצאת אתך בכל מקרה", הוא קורא מחשבות, או מה? "גם אם הניתוח לא
הצליח. האם תרצי?"
האם אני, מיכל לוי, שכל-כך חיכתה לחבר, תרצה לצאת? איזו שאלה טיפשית.
"בטח!" אמרתי במהירות, לפני שיעלם, או פשוט ישנה דעתו, "ארצה מאוד!"
"יופי", הוא ממש שמח "אני צריך עכשיו ללכת, אך תדעי שיש מישהו שחושב עליך".
"אני גם אחשוב עליך", אמרתי בהתרגשות, "ביי".
"ביי!"
הוא נתן לי נשיקה קטנה על הלחי ויצא. נשארתי בהלם. רון רוצה לצאת איתי, הוא באמת רוצה! איזה יופי. נגעתי בלחי וחייכתי. באמת נחמד הרון הזה. עכשיו שמתי לב למכתבו של דן.
מה עם דן? הוא רק לאינטרנט. במציאות הוא לעולם לא ייצא איתי.
הוא כתב, שהוא רוצה לצאת איתי, רק כדי לצאת מידי חובה.
זה ברור. הוא לא היה אומר שהוא לא רוצה איתי כלום, כשהוא יודע שאני בניתוח. זה
כל הסיפור.
אך יש לי את רון, והוא באמת רוצה לצאת איתי, והוא באמת חושב עלי.
זה חלום, לא יכול להיות, וואו!!!
אני אצא עם דן! זאת אומרת - עם רון. כן, זה באמת קרה. רון הציע לי לצאת איתו.
 
למחרת ראיתי את רינת במחלקה, לאחר שרון סיפר לי מה קרה, לא הופתעתי כלל.
רק כשפנתה אלי הופתעתי.
רינת אף פעם בחייה לא באה לביתי ואף לא התקשרה. היא הסנובית של הכיתה, שרק
מלגלגת אלי, ופתאום...
"בטח שמעת על הטמטום שלי", מן הסתם, היא שמה לב כמה אני מופתעת, "אני לא יודעת
מה עבר עלי".
"העיקר זה שאת בסדר".
"את זה עוד נראה", אמרה בקול צרוד "עושים לי עוד כמה בדיקות. נראה שיצאתי מזה
קל. רק רגל שבורה..."
"אני באמת מצטערת".
"הי, קודם כל - החלמה מהירה, ואני גם רוצה להתנצל. אני באמת מצטערת על
התנהגותי המגעילה".
"מה?"
"בעקבות התאונה קלטתי כמה אני אידיוטית", הסבירה, "אני אפילו לא מבינה למה
התנהגתי כך. אולי מקנאה".
"מה??"
"כן", צחקקה, "לי אין חברות אמיתיות, ואנשים סתם מתחנפים לי בגלל הכסף שלי."
"מה???"
"את חושבת שאני לא יודעת?" המשיכה, "אם לא הכסף שלי, בטח כולם היו שונאים אותי,
אותך כולם אוהבים, ורק בגללך".
"אני..."
"אז החלטתי", סיכמה "גמרנו עם האופי הסנובי הזה, ודבר ראשון אני מתנצלת בפנייך."
"אני גם הייתי די ילדותית..."
"לא משנה", נענעה בראשה "אני מבטיחה לך שמהרגע שאצא מכל התסבוכת הזאת, אני
אהיה לך חברה טובה, ואני מאחלת לך רק טוב".
"רינתי", עכשיו הופיעה אמה של רינת "הכל סודר, את חוזרת הביתה, וגם דיברנו עם
פנחס,שיוציא אותך מהבוץ הזה, אך גברתי הצעירה, את תשלמי על כל זה, את יודעת
שהאוטו הרוס? בואי כבר!"
היא עזבה, ואת המפגש הזה סיימנו במילות פרידה נעימות.
מאותו מפגש, אני ורינת נהיינו חברות, מי היה מאמין?
 
 

הפרק הבא, פרק טו', יפורסם ב-17.1.06, יום שלישי, יש למה לחכות...

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד