פרק יג'
11/01/2006
 
 

מהניתוח התעוררתי, בדיוק כמו שאמר ד"ר בר, מכוסה בגבס, והיה לי חם ומגרד,
אפילו לא הצלחתי לדבר. עכשיו אפילו לא ידעתי את מצבי, אלא רק שבינתיים עוד
לא מתתי.
לפחות לראות הצלחתי. היינו בחדר התאוששות, כשהרבה חולים מסביב, ורובם או
בתרדמה, או סתם ישנים.
ראיתי את אמי ואבי משוחחים. אף אחד לא שם לב שהתעוררתי, ואני,לא בטוחה למה,
לא הצלחתי להוציא אף הגה.
בסוף יצאה לי הברה מוזרה מהפה, ואחריה הרגשתי משהו צורב, והייתי בטוחה שאני
נחנקת.
"היא התעוררה!!" צעקה אימא, "קרא לרופא!"
אבא יצא בריצה, ואימא הושיטה לה את ידה, את כף היד לפחות הצלחתי כבר להזיז.
"מיכלי", ד"ר בר נכנס, "קודם כל נוציא לך את צינור ההנשמה".
הוא הוציא לי איזה צינור מהפה, וחוץ מגועל, כבר הרגשתי נוח בגרון ובפה.
"את יכולה לדבר?" שאל.
"כן", עניתי "אך חם לי ומגרד ואני מזיעה".
"זה בגלל הגבס", הסביר "לצערי הוא צריך להישאר כשבועיים".
"שבועיים?"
"אין ברירה. חוליות חוט השדרה חייבות להתאחות", המשיך "בכל מקרה, נראה לי
שהניתוח עבר בהצלחה. אך בדיוק את התוצאות נדע רק אחרי שנוציא לך את הגבס".
"אתה חושב שהיא בסדר, דוקטור?" שאלה אימא "היא לא משותקת, נכון?"
"כפי שאמרתי", אמר "כעת נראה לי, שהמצב בסדר, אך עוד מוקדם לדעת"
"מה זאת אומרת?" אימא זעקה "אתה ניתחת אותה".
"גב' לוי..."
"זה בסדר", אבא נחלץ לעזרתו של ד"ר בר "חמודה, נאלץ לחכות קצת בסבלנות".
"או-קי", נכנעה "מצטערת, אשתדל להיות יותר סבלנית".
"אני מבין ללבך", אמר ד"ר בר בעדינות "אני באמת רוצה להבטיח לך שהכל יהיה בסדר,
אבל.."
"זה בסדר".
"טוב", אמר ופנה אלי שוב "עכשיו נחכה קצת, נראה, אולי נוכל להוריד את הגבס עוד קודם".
"תודה", אמר אבא "נדבר כבר אחר-כך".
ד"ר בר הלך, ונותרנו לבד במתח רב.
אני חששתי מאוד, אך הייתי יותר מעורפלת. לא ידעתי מה השעה, ומה בדיוק קורה.
"מה השעה בדיוק?" שאלתי.
"עוד מעט 7 בערב", אימא חייכה, "ישנת המון".
"לא הייתי מתנגדת לישון עוד קצת", עדיין היה לי קשה לדבר.
"הכל יהיה בסדר", אמרה אימא, כשהיא מרגיעה את עצמה יותר מאשר אותי "עוד זמן לא רב יוציאו לך את הגבס, ואז תלכי במהרה".
עכשיו היה שקט. כולנו, כולל אימא, ידעו שזו לא האמת. ידעתי שמצפה לי תהליך
ארוך ומייגע, וממש לא היה לי כוח בשבילו.
אחר כך, לא התייחסנו יותר לנושא, ידענו שאין טעם עוד אפילו לחשוב על זה.
 
בלילה, אחרי שנפרדנו מאבא, התחילו לי בחילות, והקאתי.
הקאתי המון באותו לילה.
אימא נשארה הלילה עמי, וקשה להגיד שמישהי מאתנו ישנה.
הצטערתי על אמי, שראיתי שהיא ממש עייפה, אך ההרגשה שלי המשיכה להיות גרועה,
ולא הפסקתי להקיא.
בבוקר, כשאבא בא, הוא מצא אותי ישנה, ואת אימא ממש עייפה.
הוא מיד שלח אותה הביתה, ונשאר במקומה.
רוב אותו יום ישנתי. התעוררתי רק לכמה רגעים, ואפילו לא זכרתי איפה אני.
היה לי חם, ובכיתי - אני זוכרת שאבא הרגיע אותי, ותוך פחות מחמש דקות, כבר
נרדמתי שוב.
התעוררתי ממש רק למחרת, כשהחזירו אותי למחלקה.
סיגי כבר לא הייתה שם, אלא איזה אישה זקנה, שכל הזמן ישנה.
"זהו", אמר אבא בסוף, לאחר שהאחיות סידרו את הכל, ויצאו, "בחזרה לחדר".
"כן", אמרתי בשקט "לכמה זמן?"
"בטח שבוע-שבועיים", ענה "אחר-כך תועברי לשיקום".
ממש לא ראיתי את עצמי חוזרת הביתה. כל-כך התגעגעתי לבית, לאנג'י, לחברות,
לאינטרנט ו... לדן. מעניין אם קיבל את המכתב, ואם ענה.
"כאן נמצאת מיכל לוי?" שאלה אחת האחיות.
"כן", אמרתי בעצבנות. הרגשתי שכבר יוציאו לי דם, וממש לא היה לי חשק, "מה?"
"יש כאן פרחים בשבילך", הפתיעה אותי "בבקשה".
והניחה זר פרחים יפה ליד מיטתי.
"ממי זה?" שאלתי בהתרגשות "נו?"
"רגע", צחק אבא "תכף אקרא את הכרטיס: 'למיכלי החמודה שלנו, החלמה מהירה מאסתי
ומכל כיתה יא'4 חושבים עלייך`. נחמד מאוד מצידם".
"נכון", איך שאהבתי לקבל פרחים, וגם שמחתי שחושבים עלי.
"זה מזכיר לי", הוסיף "הטלפון לא מפסיק לצלצל, וזה לא לליאת".
"באמת?"
"כן", חייך "כולם רוצים לדעת מה קורה אתך".
שמחתי. לפחות אני יודעת שלאנשים אכפת ממני. זה בעצם מה שחשוב. קיוויתי שגם לדן
יהיה אכפת, שיכתוב או יתקשר, אך אולי עכשיו הוא יתחמק ממני. בשביל מה לו
להתמודד עם כל הניתוח הזה? בייחוד ששיקרתי לו?
המכשיר אצל האישה המבוגרת החל לצפצף, אחות ורופא הגיעו, סגרו את הוילון והחלו
לטפל בה. לא ידעתי מה קרה לה, אך זה היה מאוד מבהיל. שמעתי הרבה ביטויים
רפואיים לא ברורים, ואז לקחו את האישה מהחדר.
"הי", שמעתי קול מוכר. זו הייתה אורית, "מה נשמע?"
"ככה", הודתי, שמחתי לראות אותה "ומה איתך?"
"בסדר גמור", חייכה "עכשיו בדיוק לקחו את המטופלת שלי מכאן. האמת היא שאני
צריכה להצטרף, אך בא לי לדבר אתך קצת".
"מטופלת שלך?"
"כן", הנהנה "מצב די קשה. יש לה אלצהיימר, והיא נפלה באמבטיה, ושברה את הרגל
שלה".
"נשמע קשה", השתעלתי "ואיפה המשפחה שלה?"
"זה הקטע העצוב ביותר", נאנחה "לא יודעים. היא לא זוכרת מי המשפחה שלה, ולא
מצליחים לאתר אף אחד. השכנה שלה מצאה אותה, והיא לא ראתה אף פעם מישהו, שבא
אליה. כעת חושבים להעביר אותה לבית אבות סיעודי.
אני וחנה, האחות הראשית, מנסות כבר שעות לאתר משפחה. "משחקות בבילוש", ללא
הצלחה".
"ומה קרה לה עכשיו?"
"לא משהו רציני", הסבירה "שולחים אותה לצילום. הצפצוף פשוט קשור לעירוי שלה,
שיצא מהמקום".
"עשית כבר עירוי?"
"ממש לא", חייכה "ניסיתי בדיוק שלשום להוציא דם, ודי נכשלתי בפעולה. נבהלתי
מדי".
"אז", אמרה "מה קורה אתך? הבנתי שהניתוח היה הצלחה".
"באמת?"
"כך מאמינים", העיפה מבט בשעון "טוב, אני באמת צריכה לזוז, עוד נתראה".
והלכה.
ברגע זה נשבעתי, שאם אוכל ללכת, גם אני אלמד סיעוד. אני באמת רוצה לעזור
לאנשים.
"נחמדה", אבא אמר "נכון?"
בדיוק עכשיו אימא ואירית נכנסו.
"יש לי הפתעה בשבילך", קראה אירית, והושיטה לי מעטפה "זה היה בדואר".
מכתב מדן. למזלי ידי היו חופשיות, ויכלתי לקרוא בשקט.
אחרי שקראתי שמחתי מאוד, וכבר כמעט ושכחתי כמה רע לי כאן.
 
 
למיכל,

את צודקת., מכתב אישי זה הרבה יותר נחמד, ולכן גם אני כתבתי לך.
שמחתי מאוד שאת סולחת לי.
עכשיו אני מתאר לעצמי, שאת בדיוק בניתוח. אני מחזיק לך אצבעות ומאחל לך את כל
ההצלחה שבעולם.
בהחלט אשמח לצאת אתך, אם תוכלי ללכת, אך אשמח באותה מידה גם אם לא.
אני לא מת על דיסקוטקים בכל מקרה, אז אני מאמין שלסרט אין לך בעיה לצאת, נכון?
אני גם רוצה לדעת היכן את מאושפזת, כדי שאוכל לבוא לבקר אותך, אז אתקשר לביתך
עוד כמה ימים, ואשאל שם.
מקווה שתרצי לראות אותי.
אז שוב כל ההצלחה שבעולם, ונתראה בקרוב.
 
שלך, דן.
 
 
כל-כך שמחתי. בטח שאני רוצה לראות אותך.
אחרי קריאת המכתב מצב רוחי השתפר פלאים, וכולם הבחינו בהבדל ושמחו מאוד מכך.
ד"ר בר גם שם לב, ומעודד, עשה לי כמה בדיקות. כעת אמר שהוא מאמין שיורידו לי
את הגבס תוך כשבוע, ואז נדע בדיוק כמה מוצלח היה הניתוח.
 
 
 

הפרק הבא, פרק יד', יפורסם ב-14.1.06, יום שבת, יש למה לחכות...

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד