פרק יב'
8/01/2006
 
 

מרגע זה חיי התחילו להשתנות.
עד כה לא בדיוק קלטתי את משמעות הניתוח ומה שבא לפני זה ומה שיהיה אחרי זה.
אבא וד"ר בר נכנסו, וד"ר בר התחיל להסביר לי מה בדיוק יקרה:
"היום נעשה לך בדיקות. נתחיל בבדיקות דם, אח"כ נעשה לך צילום רנטגן ובמקרה
הצורך גם .C.T, עוד כמה בדיקות שגרתיות, כשבסופן נתקין לך עירוי, מחר בסביבות
עשר בבוקר נארגן אותך לניתוח. הניתוח עצמו יעשה בסביבות 11:00 ואני משער שהוא
יארך כחמש שעות. בניתוח אנו נפתח אותך, ונסיר את הגורם הלוחץ או לפחות נפחית את הלחץ.
עכשיו אני גם רוצה לדבר אתך על מה שיהיה אחרי הניתוח".
"הסכנות?"
"לא רק", התיישב "כמו שאמרתי לך ייתכנו סכנות, כשהסכנה האפשרית ביותר זה שיתוק
מלא".
"מלא?"
"כן, אבל אני מאמין שסכנת השיתוק לא תקרה. אחרת כמובן לא הייתי מבצע הניתוח"
"אבל עכשיו..." המשיך מיד "אני רוצה לדבר אתך על מה שיהיה אחרי הניתוח.
במקרה שהניתוח יצליח, וזה כמעט בטוח שזה מה שיקרה, אחריו תוכלי ללכת, אך בהחלט לא מייד".
"מה?"
"צריך קודם, שחוליות עמוד השדרה תתאחנה, ולכן כשתתעוררי, תהיי מכוסה גבס, נוציא
לך אותו כעבור כשבועיים, ואז העבודה הקשה תתחיל", הפסיק לרגע "את תצטרכי ללמוד
ללכת, וזה יהיה ממש כמו שתינוק לומד. תעברי הרבה טיפולי פיזיותרפיה, ותצטרכי
לעשות הרבה תרגילים, ובאמצע תפלי, ואולי גם תרצי להתייאש, אך עם הרבה כוח
ורצון, אני מאמין שתוך חודש, חודש וחצי, תלכי כמו כולם".
"מה?" הפעם אימא הזדעזעה "כל-כך הרבה זמן?"
"חודש וחצי זה קצת", המשיך "תזכרי, גב' לוי, מיכל תלמד כמו תינוק. כמה זמן לקח
לליאת ללמוד ללכת?"
אימא שתקה.
"אני פשוט רוצה להכין אותך למה שיבוא", פנה אלי שוב "זה לא יהיה קל, אך תעברי את
זה".
"וכל אותו זמן אהיה בבית חולים?" עכשיו ממש נבהלתי.
"כשבוע אחר הניתוח, תעברי לבית חולים שיקומי", הסביר "שם, לצערי, תשהי זמן
ממושך".
עכשיו ממש התחרטתי, שהסכמתי לניתוח המטופש הזה. גם אימא ואבא נראו כמתחרטים.
אי אפשר כבר לסגת? כנראה שלא. עלי כל הזמן להישאר עם המחשבה, שבסיום הסיוט הזה,
שכלל לא נראה, אוכל ללכת. עכשיו זה לא כל-כך עודד אותי.
 
"טוב", אמר ד"ר בר "עכשיו אקח לך דם".
"כבר האחות לקחה לי", אין צורך שוב.
"אקח לך מהעורק", הסביר "יש בדיקות, אותן ניתן לבצע רק דרך העורק".
האחות הגישה לו גומי ומזרק. לא להסתכל...
"אייי!" צעקתי. זה ממש כאב.
"תכף אגמור", הוא מילא כשני בוחנות, ואז אוציא את המחט. נשאר לי כאב איום.
הרופא הורה לאחות לשלוח את הדם למעבדה, ולאבי אמר שעכשיו ייקחו אותי לעשות
צילום רנטגן. הורידו אותי לכיסא, והניעו אותי עד לחדר ה- X-RAY. שם היה תור
גדול, אז ד"ר בר אמר שיבקש להכניס אותי מיד. אוי, כ"כ לא היה לי כוח לכל
השטויות האלו.
למזלי, הסכימו לבקשת ד"ר בר, ואני מיד הוכנסתי. טוב, זה בהחלט לא צילום הרנטגן
הראשון שעשו לי. זה היה מהיר, וכבר ד"ר בר הביט בתצלומים.
הוא ועמיתיו התווכחו זמן מה, ובסוף יצא והודיע שעלי לעבור גם .C.T
רק להבנה כללית - עשיתי פעמיים צילום .C.T ושנאתי את זה. ממש שנאתי. ניסיתי
למחוא, אך ידעתי, כי זה לא יועיל לי, וכבר מצאתי עצמי שכובה בתוך המכשיר הזה,
לאחר ששתיתי חומר מגעיל.
כמו שצילום הרנטגן עבר במהירות, צילום זה זחל. כל העסק לקח כחצי שעה, ונראה לי
לפחות שעתיים. סוף סוף סיימתי עם זה.
"טוב", אמר ד"ר בר "עכשיו תנוחי קצת ותאכלי, ואז נעשה עוד מס' בדיקות שגרתיות
ויתקינו לך עירוי. משעה אחת עשרה עלייך להיות בצום, ומחר יהיה הניתוח".
"תודה ד"ר בר", אמרתי בקול יבש, הוא היה נחמד וסייע, אך כבר נמאס לי מכל
הטרטורים.
"קראי לי בבקשת מיקי", חייך "בסדר?"
"בסדר ד"ר ב... מיקי".
הוא טפח על שכמי ויצא מהחדר.
 
"טוב", אמר אבא "לפחות להיום הטרטורים תמו".
"להיום..."
"מיכל?" אימא הביטה לתוך עיניי "מה את חושבת?"
שנאתי את השאלה הזאת, בעיקר כי ידעתי ששאלה זו תוביל לשיחה פסיכולוגית ארוכה,
אך לא יכלתי להתחמק מזה.
"אני לא יודעת", זו הייתה האמת "אני מבולבלת מאוד. אני חושבת קצת שאני מתה
להסתלק מכאן, אך עדיין קיים במוחי החלום, שאני אוכל ללכת, שאהיה כמו כולם,
שיהיה לי חבר, שאהיה עצמאית, ש...."
"מבינה אותך", הנהנה בראשה "האמת - גם אני חשה ככה. מצד אחד, אני חושבת - למה
לתת לילדונת שלי לסבול, אך המחשבה שבאמת תלכי..."
"מה אתה חושב?" שאלתי את אבא.
"שאנו עושים את הדבר הנכון", ובזה סכם את דבריו.
"טוב", אמרה אמי "ארד לקפיטריה ואביא לנו קצת דברים טעימים".
אימא הלכה, ואני נותרתי עם אבא. לא בדיוק דיברנו, יותר היינו אחד עם השני,
החזקנו ידיים, והרגשתי פתאום ביטחון עז.
"הלו", קולה של ליאת נשמע, והיא נכנסה עם זר פרחים ושוקולד "ומה שלום החולה?"
חייכתי.
"ידעתי שאת מדוכאת", אמרה "אז הבאתי לך הפתעה".
"מה?"
"היו לך איזה עשרה אי-מיילים", אמרה והוציאה דפים מתיקה "קראי לך".
מודה שלא היה לי כל-כך חשק, אך בכל-זאת העפתי מבט:
זה מג'ני, זה מטום, זה מדריו, זה מריי, זה מדן, זה משירי, זה מ...
מדן??
השלכתי את שאר המכתבים על המיטה.
בהתרגשות לקחתי את האי-מייל מדן, וקראתי לעצמי:
 
למיכלי החמודה
את האי-מייל הזה אני כותב בחשש, לא יודע כיצד תגיבי.
אתחיל בלהגיד סליחה.
אני הייתי מטומטם, עכשיו אני יודע זאת, הבעיה הפיזית שלך לא משנה כלום.
את עדיין אותה נערה מתוקה שהתלהבתי ממנה.
מודה שהייתי מופתע, אך עדיין לא הייתי צריך להתנהג כמו פסיכי גמור.
ולחשוב שנסעת באוטובוס לבד רק כדי לראות אותי. אני באמת מצטער.
הייתי רוצה להתחיל מחדש, כמו ידידים, ובהחלט לא אתפלא אם נעבור לשלב יותר
רציני.את יודעת, שאת חתיכה אמיתית?
אצלי אין הרבה חדש, כפי שאת מתארת, מבחנים, עבודות שעמום לא רגיל.
טוב, עכשיו אסיים, ואני ממש מקווה שתסלחי לי ותעני, ושנשמור על קשר ולא רק
באינטרנט.
 
בהתנצלות גדולה,
 
דן.
 
 
הייתי בהלם. כל-כך הרבה זמן קיוויתי למכתב הזה, והנה, דווקא כשאני בבית חולים,
הוא שלח לי.
'בטח שאני סולחת לך...` חשבתי 'אלוהים יודע שהייתי צריכה להיות כנה מהתחלה`.
ליאת שמה לב להבעת הפנים שלי, ודרשה הסבר. נתתי לה את המכתב, כשבסוף חיוך רחב
עלה על פניה.
"את נראית כאילו תשעה באב, מה קרה לך?" צחקה "את אמורה להיות שמחה, לא?"
"אני בהלם", הסמקתי "כבר זמן מה אני מנסה לשכוח מי זה דן ו..."
"ועכשיו את יכולה להיזכר בו מחדש", הריעה "כנראה שהוא באמת בסדר הדן הזה, בכל
זאת קצת היית לא הוגנת כלפיו..."
"ליאת!"
"די, תירגעי", המשיכה "העיקר שסוף טוב הכל טוב".
"ואני בבית חולים..." הזכרתי לה "ולא ליד המחשב ו/או הטלפון".
"לכן את תכתבי לו פה על דף", אמרה "ואיך שאגיע הביתה, אכתוב אי-מייל ואשלח לו".
"באמת?"
"כן", קראה "רק תכתבי כבר, כי אני חייבת לטוס לאוניברסיטה, ואז הביתה".
"טוב".
לקחתי נייר ועט, נשכתי שפתיי, והתחלתי לכתוב.
 
 
לדן היקר
 
הי! היום אחותי הביאה לי את כל האי-מיילים שקיבלתי, ובלי חשק הסתכלתי בהם.
האינטרנט קצת נמאס לי, אך פתאום ראיתי שקיבלתי אי-מייל ממך וממש התרגשתי.
שמחתי מאוד לקבל את האי-מייל שלך.
אתה לא היחיד שצריך להתנצל.
אני מודה שלא נהגתי כל-כך בחוכמה, והייתי צריכה להיות כנה כבר בהתחלה, אך
פחדתי.
אז דבר ראשון תדע שאני סולחת לך, ויותר מתנצלת.
אני גם הייתי רוצה לשמור על קשר, לפחות קשר ידידות.
אתה באמת חתיך.
את המכתב הזה אני כותבת לך מבית חולים. אל תיבהל, לא קרה לי כלום.
אני צריכה לעבור ניתוח, ניתוח שיאפשר לי ללכת.
אתה יודע איזה חלום זה בשבילי - ללכת - להיות כמו כולם.
אז נוכל באמת לצאת ולרקוד ו... טוב, אני כבר מתחילה להיסחף.
בכל זאת אני אצטרך לעבור עכשיו תקופה קשה וארוכה בבית חולים ובטיפולים. ההליכה
נראית באמת רחוקה.
רק תדע שהאי-מייל שלך עודד אותי מאוד, וגם חיזק אותי, עכשיו שאני פוחדת ולחוצה.
בהתחלה התכוונתי לבקש מאחותי לשלוח לך את זה בתור אי-מייל, אך עכשיו אני נוטה
להעדיף לשלוח לך בדואר, זה בכל זאת קצת יותר אישי.
אז אני באמת מקווה שהניתוח יצליח ואז נוכל להיפגש, ולבלות זמן רב יחד.
 
מיכלי.
 
"זהו", אמרתי בסיפוק "קחי".
"או-קי", תחבה זאת לתיק שלה "ארשום עוד היום את האי מייל".
"לא", אמרתי "תשלחי את זה ככה, בדואר לכתובת הזאת". ובפתק קטן כתבתי את כתובתו
שלדן.
"בסדר", נשקה לי "ועכשיו אני באמת חייבת ללכת. אל דאגה, אהיה כאן מחר בבוקר".
"תודה".
את שארית היום ביליתי באכילה, קריאה ונמנום, שלקראת הערב אחות באה, מדדה לחץ דם, מדדה חום, ושמה לי עירוי.
באחת עשרה עברתי לצום, ולהפתעתי הרבה ישנתי היטב, כנראה באמת הייתי מותשת.
 
בשש בבוקר העירו אותי עם מדידת חום, וכבר החלו לארגן אותי.
בסוף הקדימו לי את הניתוח לתשע.
כלם היו שם (אימא, אבא וליאת, שהבטיחה לי ששלחה את המכתב בדואר), ובשמונה וחצי
כבר הובילו אותי לכיוון חדר הניתוחים.
עכשיו ממש פחדתי. הייתי בטוחה שאהיה משותקת לגמרי אחר הניתוח, ואפילו שאמות.
רק כשהזריקו לי את חומר ההרדמה נרגעתי. הייתי בטוחה שלא אירדם אך נרדמתי תוך
שתי דקות. אז לקחו אותי לחדר הניתוח וניתחו אותי.

 

הפרק הבא, פרק יג', יפורסם ב-11.1.06, יום רביעי, יש למה לחכות...

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד