פרק יא'
5/01/2006
 
 

כבר בשמונה וחצי בבוקר היינו בדרך לבית החולים. לבי פעם בחוזקה כל הדרך. היום
אעבור ניתוח, ואולי סוף סוף...
"אז מתי יתקיים הניתוח?" אימא שאלה את אבי "יש לך מושג?"
"בטח היום בערב כבר אהיה אחרי זה..." הכרזתי "ונראה ש..."
"מיכל", אימא הפנתה את פניה אלי "אני חוששת שהבנת לא נכון".
"מה?"
"היום את מתאשפזת", הסבירה "אך חמודה, היום לא תנותחי".
"מה?" הייתי בהלם. כבר התכוננתי נפשית לניתוח, שיחול היום. אבא אמר לי שביום
שני... הרגשתי פתאום הקלה. היום עוד לא אעבור את הניתוח, אך גם מחר לא אהיה
כבר אחרי זה.
"מיכלי", המשיכה "קודם צריכים לעשות את כל הסידורים הפורמלים".
"כמה שאני הבנתי", אבא התערב "הניתוח יחול מחרתיים".
"אז יומיים אני אהיה סתם תקועה בבית החולים?"
"משהו כזה", אימא גיחכה "זה הכל באשמת הפורמליות".
"דינה", אבי פנה אל אמי "צריך גם בדיקות. זה לא רק פורמליות".
"רק עכשיו עשו לילדה בדיקות", אימא נאנחה "בכלל, אני אפילו לא שקטה מהניתוח
הזה, ולמרות שאנו מודעים לכישוריו הרפואיים של ד"ר בר וקיבלנו עליו מספיק
המלצות, אני לא רגועה".
"גם אני", אבא אמר "אך אין צורך להדאיג את הילדה, או לעצבן אותה".
"הי", עכשיו כבר התעצבנתי "אני נמצאת כאן, אם לא שמתם לב".
שניהם שתקו.
שאר הנסיעה עברה בשתיקה. מרגע לרגע יותר הצטערתי על החלטתי. מי צריך ניתוח? עם
המזל הנהדר שלי בטח זה יסתיים באסון.
כמובן שזה גם יכול להיות הדבר הנפלא ביותר שקרה לי.
זה יהיה כל-כך כייף ללכת, הי, בסוף אהיה דוגמנית. טוב, זה מן הסתם לא יקרה. אך
אני ככה נראית די טוב. רציתי כבר כל-כך להיות אחרי הניתוח, ועכשיו עלי להיות תקועה
יומיים סתם בבית חולים. לא פייר.
סוף סוף הגענו. הנסיעה ארכה כחצי שעה, אך לי זה נראה יותר משעתיים.
אבא הלך לטפל בסידורים הפורמליים בקבלה, ואני ואימא ניגשנו למחלקה, שם אחות
נחמדה קבלה את פנינו.
"שלום",חייכה "אני אורית".
"שלום".
"נעים מאוד", אימא הייתה יותר ידידותית "אני דינה לוי, וזו מיכלי".
"הי", דיברה אלי כמו חברה, וזה דווקא מצא חן בעיניי "מה נשמע?"
"בסדר". חייכתי "ומה אתך?"
"בלחץ", הופתעתי מתשובתה "אני סטודנטית שנה ג' בסיעוד, והיום צריכה לקבל
ציונים ו..." פתאום שמה לב, שחתרה לענייניה הפרטיים והסמיקה. דווקא היא ממש
מצאה חן בעיני, וקיוויתי שתצליח.
"סליחה",היא הייתה נבוכה "טוב, אז בואו נדבר".
"אין בעיה".
"טוב", כחכחה בגרונה "מה מביאך לכאן? הכוונה, לצורך מה התאשפזת?"
"ניתוח", אמרתי בשקט "ניתוח בעמוד השדרה".
"אנו מקווים שזה יסייע להליכתה", אימא התערבה "אלוהים יודע..."
"דינה", אורית פנתה אליה "מפריע לך שאדבר ביחידות עם מיכל?"
אימא נעלבה, אבל היא התנצלה ואמרה שתלך לשתות קפה.
"טוב", המשיכה אורית "אני אמשיך. היו לך ניתוחים בעבר?"
הנהנתי.
"גם פה?"
"לא", השבתי "היו לי שני ניתוחים בארצות הברית".
"אני מבינה", כתבה לעצמה נקודות "והם הועילו?"
"לא", נזכרתי בשניהם. הניתוח הראשון נכשל לגמרי, וסתם כאב לי במשך שבועות,
והניתוח השני דווקא עורר בי תקוות, ואפילו נדמה היה לי שיש לי תחושה ברגל, אך
כנראה טעיתי. תוך שבוע טסנו הביתה, כשאני באותו מצב.
"היכן את גרה?"
נתתי את כתובתי, ואז היא שאלה על תנאי המגורים. אמרתי לה על ביתי - "קוטג'
נחמד,עם שתי קומות, ויש לנו גם מעלית, המיועדת בשבילי".
"החדר שלי הוא בקומה הראשונה", המשכתי "אך עם המעלית אין לי כל בעיה גם להגיע
לקומה העליונה".
"יפה", חייכה "אני גרה בדירה עלובה עם שותפים מסריחים. אוף, אני באמת מצטערת.
היום אני פשוט קצת בלחץ. מזל שהאחראית לא רואה אותי עכשיו".
"את בסדר גמור".
"תודה", חייכה ומיד המשיכה "מישהו מעשן במשפחה שלך?"
"אבא שלי", פתאום הרגשתי שלא הייתי צריכה להגיד זאת "אך רק לעיתים רחוקות".
"זה בסדר", צחקה "אף אחד לא ישים את אביך בכלא בגלל זה".
הסמקתי.
"יש מחלות במשפחה?"
"סבתי נפטרה מסרטן", עניתי "אך חוץ מזה, ומהשיתוק שלי, כולם בסדר לחלוטין".
"יפה, כמעט סיימנו, רק תגידי את לוקחת תרופות או משהו?"
"רק פרוקל", עניתי "יש לי קצת אנמיה, לא משהו רציני".
"בסדר גמור", סגרה את הקלסר "סיימנו".
עד שאמי הגיעה, פטפטנו קצת. ממש נהניתי מחברתה, וקיוויתי שהיא תמשיך להיות
איתי.
"טוב", אמרה בסוף "הנה אמך".
"שמחתי להכיר אותך", והתכוונתי לזה "מקווה שנדבר עוד".
"אין ספק", לחצה את ידי "האחות הראשית עכשיו תיקח אותך לחדרך, ותעשה לך בדיקות.
הייתי אני רוצה לעשות זאת, אך אני כבר מאחרת לשיעור שלי, ביי".
היא הלכה והאחות האחראית באה. היא נראתה לי הרבה יותר מבוגרת וקשוחה. איתה בטוח לא
אוכל לנהל שיחה קלילה.
צדקתי. היא בקושי טרחה להגיד שלום. פשוט הובילה אותי לחדרי, שם לקחה לי דם.
להפתעתי, זה לא כאב בכלל. היא מדדה לי את לחץ הדם, אמרה שתכף תשוב והלכה.
"אורית הייתה הרבה יותר חמודה", אמרתי לאמי, בעודי מחזיקה את הצמר גפן במקום
שהאחות לקחה דם. עכשיו התחיל לכאוב לי קצת "מקווה שאורית תהיה איתי הרבה".
"מיכלי", אימא חייכה "האחות הראשית נהדרת, פשוט היא עמוסה עבודה. לפני כמה
ימים אני ואבא דיברנו איתה, ואני חייבת להגיד שהתרשמנו ממנה מאוד".
משכתי בכתפיי, עדיין העדפתי את אורית.
"או-קי", חזרה האחות "אמדוד לך עכשיו חום ולחץ דם".
היא מדדה את שניהם במקביל.
"אין לך חום", אמרה את מה שידעתי "ולחץ דם תקין, קצת גבוה, אבל זה מובן".
"אני מרגישה מצוין", אמרתי.
"יפה", חייכה, ועכשיו נראתה לי הרבה יותר נחמדה"בכל מקרה עכשיו תנוחי, עוד
מעט תגיע סיגל, היא עברה ניתוח בחוט השדרה, דומה לשלך, במקרה שלה זה עקמת. היא
בגילך, ואני בטוחה שתסתדרו".
היא הלכה, ואני הבטתי במיטה הריקה שלידי. לא ציפית לשותפה, אך שמחתי שהיא
בגילי, ולא ילדה קטנה או זקנה. עקמת. מעניין, האמת היא שלא עד כדי כך הבנתי את
הצורך בניתוח כזה. ניתוח, המיועד בעיקר למראה.
לא חושבת שהייתי מסכימה לניתוח כזה. ניתוח עם סיכונים כה רבים. עוד בסוף היא תהיה משותקת, ומי כמוני יודע שזה ממש סיוט.
כל אותו זמן אימא שוחחה בטלפון עם ליאת, מדריכה אותה ומדברת עלי. אבא גם סוף
סוף הגיע, נשק לי במצח, והביא לי חטיף שוקולד. למרות הקלוריות אכלתי אותו
בהתלהבות, זה היה פסק זמן. בסוף ליקקתי את השפתיים, ונזכרתי באנג'י. כבר התגעגעתי אליה. כלבונית ממש מתוקה.
החלטתי לשכב קצת. הייתי ממש עייפה.
עכשיו נכנסה הנערה. היא נראתה חמודה מאוד, גבה הוחזק ע"י מחוך, שיערתי שהעקמת
די בלטה, אך עדייך לנתח בגלל מראה בלבד?
"הי", אמרה לי "אני סיגל, אך כולם קוראים לי סיגי".
"הי", עניתי "אני מיכל".
"נעים מאוד", התיישבה על המיטה "נחמד שסוף סוף שמים מישהי בגילי, אני כאן כבר
כמעט שבוע, ועד עכשיו הייתה כאן ילדונת, שכל הזמן בכתה".
חייכתי. כבר ראיתי שסיגי היא טיפוס מיוחד, וכבר חזיתי לנו חברות.
"אז למה את כאן?" שאלה "אני בטוחה שזה לא הנוף המהמם, או הברכה או ההופעות".
"לא", צחקתי "ניתוח בעמוד השדרה, לתקווה שאוכל ללכת".
"את משותקת?"
הנהנתי.
לכמה דקות היא שתקה. הבנתי שהיא במבוכה, אך לפי מה שראיתי, ידעתי שתוך כמה
דקות תתעשת ונהיה לידידות. בינתיים הסתכלתי על אמי. היא בקושי התייחסה לסיגי,
ולמה שקורה כאן. היא קראה בגיליון הרפואי שלי, ונראתה עצבנית. אבא יצא לנסות
לתפוס את ד"ר בר, אף כי ידוע שעוד כחצי שעה יהיה ביקור רופאים. בקיצור, הייתה
שתיקה ארוכה מאוד, וקיוויתי שתסתיים סוף סוף.
"סליחה", אמרה לבסוף סיגי "פשוט לא ידעתי איך להגיב, שיתוק נראה לי תמיד דבר
מפחיד ומרתיע, אני יודעת שאני נשמעת צרת מוחין מטומטמת, ולכן אני מתנצלת שוב".
אהבתי דווקא את הכנות שלה. היה עדיף בהרבה מרחמים, או מ'זה לא משנה בכלל`
מזויף.
"זה בסדר".
"אני נותחתי ליישור גבי", אמרה, זאת כבר ידעתי "אך אל תחשבי שזה רק לעניין
מראית עין. זה הרבה יותר מזה, העקמת שלי הייתה במצב חמור, והיא יכלה להזיק
לריאות שלי".
עכשיו אני שתקתי. הרגשתי לא בנוח, אפילו על זה שחשבתי שהניתוח מיותר.
"זה לא כזה ביג דיל", קטעה את מחשבותיי "בכל מקרה אני מתה כבר להסתלק מכאן".
"גם אני", אמרתי, למרות שרק עכשיו אושפזתי.
"טוב", מתחה ידיה "מקווה שמחר כבר אשוחרר מפה, אני מרגישה כאן כבר מיותרת,
ואני מתגעגעת לכלב שלי".
"יש לך כלב?" שאלתי בהתלהבות "איזה סוג?"
"דלמטי", ענתה בגאווה "והוא ממש מרשים".
"לי יש כלבה מעורבת", אמרתי לא בפחות גאווה "היא חצי שועלית וחצי טרייר".
"ראיתי פעם כזה", חייכה "ממש מותק של כלב".
הנהנתי.
עכשיו סיגי לקחה את הווקמן שלה, עצמה עיניים וזמזמה לצלילי המוסיקה. הבנתי
שהשיחה תמה.
נמנמתי כמה דקות, ואז אבא, האחות הראשית וד"ר בר הגיעו. ידעתי שזמן הנמנום שלי
תם.
 

הפרק הבא, פרק יב', יפורסם ב-8.1.06, יום ראשון, יש למה לחכות...

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד