פרק י'
2/01/2006
 
 

למחרת כבר נאלצתי ללכת לבית הספר. אימא באה איתי, כדי להגיד למורה, שאחסיר זמן
ממושך עקב ניתוח רציני. בהתחלה העדפתי שהיא לא תבוא, ואני אגיד בעצמי, אך אימא
התעקשה ובשעה רבע לשמונה התלוותה אלי לבית הספר.
"את כנסי לכתה", הורתה "ואני אכנס לחדר המורים". ועזבה אותי.
נכנסתי לכיתה וכולם התנפלו עלי. נראה שבאמת דאגו לי.
"מיכלי", ראשונה רצה גלית "מה נשמע? איזה יופי לראות אותך".
"הדאגת אותנו לאללה", הצטרף גדי "את בסדר?"
"כן", חייכתי חיוך מעושה. לא, לא הייתי בסדר. הדבר היחיד שהיה תקוע בראשי היה
הניתוח.
אירית שמה לב לפני. כשנפגשנו לאחרונה סיפרתי לה על התלבטותי, אך הדגשתי שיש
זמן. נראה לי שהיא הבינה כבר שהוחלט משהו, אך בטח לא תיארה לעצמה שתאריך
הניתוח כבר נקבע, ושהוא נקבע ליום שני, עוד חמישה ימים בלבד.
כלם התנפלו עלי בשאלות, כמה גם הביאו לי פרחים ובלונים. כולם תארו לעצמם,
שעכשיו אהיה כאן כבר עד סוף השנה, שחיי ישובו לקדמותם. כמה שהם טעו.
"ראו", קולה המעצבן של רינת נשמע "ומי טרחה לחזור? איך היו ימי החופשה? התגברת
על דן?"
דן? מה הקשר לדן? דן. מעניין כיצד היה מגיב עם עוד כחודש למשל הייתי חוזרת
לביתו, ללא הכסא המקולל, והייתי אומרת לו, שיש לי כבר חבר, שבבית החולים הכרתי
מישהו חתיך, ושהוא, מצידי, ילך לעזאזל? הוא בטח היה נכנס להלם טוטאלי, וראיתי
איך היה מקלל את עצמו, על הצורה שנהג בי, אך כבר יהיה לו מאוחר מידי.
"נו?" המשיכה, הפעם בקול שונה, "באמת, מה שלומך?"
"בסדר", היא באמת מתעניינת? "עכשיו כבר הכל בסדר".
"יופי לך", קולה חזר להיות לעגני, וכבר הייתי מוכנה להלצות מצידה, אך היא פשוט
התיישבה במקומה, ודיברה עם ענת, חברתה.
הצלצול נשמע וכולם נרגעו.
עכשיו היה תנ"ך, וממש לא היה לי כוח לזה, במיוחד שבראשי, כמו שכבר ציינתי, היה
תקוע רק עניין הניתוח.
המורה החל להעביר את השיעור, כשדפיקה נשמעה על הדלת. זו הייתה אסתי, והיא
ביקשה שאבוא לדבר איתי. באתי עמה לחדר היועצת, שהיה ריק.
"הי, מיכל".
"הי", הייתי עצבנית, מה היא רוצה ממני? איזו טיפשה אני! אימא הרי דיברה עמה.
היה לי די ברור כבר מה יהיה תוכן השיחה.
"שמעתי היום על הניתוח המתקרב", ניגשה ישר לעניין "והייתי מעונינת לדבר עמך על
כמה דברים".
שתקתי.
"קודם כל, בהצלחה". התיישבה בכסא היועצת "אני מאמינה שהבחירה שלך הייתה נכונה,
ואני באמת מאחלת לך הצלחה רבה".
"תודה".
"האמת היא, שהנושא החשוב שרציתי לדבר עליו..." דיברה בהססנות "זה השלמת החומר.
אמך אמרה לי שאת יכולה להיות מאושפזת שבוע, חודש ואפילו כמה חודשים".
"מה???" על השהות הממושכת בבית החולים אפילו לא חשבתי.
"לא ידעת?" היא הייתה מופתעת.
"פשוט..."מלמלתי "לא חשבתי על זה..."
"מצטערת", הרגישה רע עם עצמה "דיברתי מהר מידי, לפני שבררתי אם את יודעת".
"זה בסדר".
"בכל מקרה", ניסתה להתעשת "תפסידי די הרבה חומר".
הנהנתי.
"נבקש מאחת הבנות לכתוב על נייר קופי או משהו כזה", המשיכה "וכשתחזרי אני אשב
עמך ויחד נעבור על כל החומר בסוציולוגיה, אם תהיינה לך בעיות אחרות, אדבר עם
שאר המורים".
דיברנו עוד קצת, היא ניסתה לחדור למחשבותיי. לא כל-כך נתתי לה, לא בדיוק היה
לי ראש לזה. בסיום השיחה הודתי לה.
כשיצאתי הייתה כבר הפסקה, ואירית תפסה אותי, ורצתה לדעת מה קורה. בלי חשק
אמרתי לה, שבפחות משבוע אעבור ניתוח. מה שלא שמתי לב, זה שאוסי, הרכלנית של
הכיתה שמעה. עד סוף היום כבר כל הכיתה ידעה. סליחה, טעות, כל השכבה ידעה.
כולם הביטו בי ברחמנות ואני ממש שנאתי את זה.
רק כמה בנות אזרו אומץ לדבר איתי, וכל השיחה עברה באי נוחות. אפילו רינת באה
לשוחח איתי, היא השתתפה בצערי.
בסוף ממש לא יכלתי לסבול את זה, והסתלקתי מבית הספר, למרות אירית שניסתה
להבין מה קורה לי.
בבית פרצתי בבכי. פתאום הרגשתי שאני לא מסוגלת לעבור את הניתוח. מדוע הסכמתי?
אין לי כוח לזה.
אנג'י הייתה היחידה בבית.
בהתחלה דווקא באה לקראתי, והרגשתי שהיא מבינה, אך תוך חמש שניות הייתה כבר
עסוקה בציד זבוב. איכס!
"אנג'י", קראתי, כשדמעות בעיני "רוצה גבינה צהובה?"
רציתי ממנה תשומת לב, גם אם זה אומר בסחטנות.
אנג'י הניחה לזבוב ורצה מקשקשת בזנב לכיוון המקרר.
לקחתי פרוסת גבינה צהובה ונתתי לה לאט לאט. היא אכלה בהתלהבות מרובה. כשהפרוסה
הסתיימה, רצה לחפש את הזבוב, ובזה תמה ההתייחסות שלה אלי.
בסביבות אחת אימא הגיעה, תמהה לראות אותי בבית. אמרתי לה את האמת.
"אני לא מסוגלת לחזור לשם", יבבתי "לא עכשיו".
הייתי בטוחה שאימא תנזוף בי, וכבר עכשיו תחזיר אותי לבית הספר, אך היא הפתיעה
אותי.
"את יודעת מה", חייכה "את צודקת, ובאמת כבר אין טעם שתלכי. עד הניתוח תישארי
בבית, תנוחי, תיהני ותסתגלי לרעיון".
"באמת?"
"כן", הנהנה "האמת היא שחשבתי להציע לך זאת בעצמי, תיהני לך!"
"תודה!"
 
הימים בבית חלפו מהר, לא עשיתי הרבה. בעיקר ראיתי טלוויזיה וגלשתי ברשת, לא
יותר. את האי מיילים כבר הפסקתי לכתוב. לא היה לי כוח בכלל.
בכל מקרה, שום דבר משמעותי לא קרה, וכבר היה יום ראשון בערב. המזוודות היו
ארוזות, ואף הייתה לכבודי מסיבה קטנה, כשהמשתתפים היו הורי, ליאת, אירית
וכמובן אנג'י.
המסיבה תמה, כמעט איך שהתחילה, ואני כבר הלכתי לישון. מיותר לומר של הצלחתי
להירדם. מחר, סליחה, השעה הייתה כבר חצות ודקה, היום אני מתאשפזת לניתוח...

 

הפרק הבא, פרק יא', יפורסם ב-5.1.06, יום חמישי, יש למה לחכות...

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד