פרק ח'
27/12/2005
 
 

היום התעוררתי, כאחרי מחלה. כל הלילה נשבעתי לעצמי שאשכח מדן, ומכל רעיון החבר.
כשהתעוררתי, די מותשת, הייתי דווקא שמחה. אם לא אחשוב על עניין החבר, כל זה
באמת ישכח, ואני אחזור לעצמי. ילדה מאושרת עם משפחה נהדרת, חברות, חברה טובה
במיוחד וכלבה מהממת. זהו! במילא אני עוד צעירה, לא צריכה חבר ולא רוצה חבר.
קמתי והתארגנתי לבית הספר, במטבח אמי חייכה.
"את נראית יפיפייה", אמרה "וגם הרבה יותר מאושרת מאתמול ומשלשום".
הנהנתי וחייכתי. אימא הביאה לי חביתה, ואנג'י כבר הציצה.
"בואי!" קראתי, והיא רצה "שבי, שלום, יד שנייה... בבקשה!" ונתתי לה שתי חתיכות
מהביצה.
"מסכנה", אמרה אמי "את ממש משגעת אותה".
"היא צריכה להיות מאולפת", חייכתי "שכולם יראו כמה היא חכמה"
אימא נענעה בראשה וצחקה. הצטרפתי אליה.
כשסיימתי לאכול, אבא הגיע ורצה לקחת אותי לבית הספר. סירבתי, העדפתי להגיע ככה,
אתמול החזרה היתה מצויינת ונתנה לי זמן איכותי עם עצמי, זמן להרהר. אימא לא התלהבה, אך אבא דווקא שיבח אותי.
הדרך אכן היתה נהדרת מלבד כמה דברים מטרידים. קופסה שמישהו הניח סתם ככה באמצע הדרך והיה עלי לעקוף אותה דרך שביל חול שהיה עקלקל ולא נוח לכיסא. מדרגה שגם אתמול היוותה לי מכשול, והכי הפריע, שהיו כמה ילדים שהצביעו עלי והביטו בי כאילו אני איזה חייזר. כתגובה הנפתי ידי לשלום וחייכתי. ילד אחד הסמיק, השני נעלם באלגנטיות והשלישי הניף יד לשלום. צחקתי. בעבר קטעים כאלו ממש דכאו אותי, אך אני בוגרת יותר עכשיו. אך אם להודות על האמת, שום בוגרת ושום כלום. כמה שניסיתי, לא הצלחתי להתנתק מעניין החבר והשאר נראה שולי לחלוטין.
בכיתה שוב, החלטתי לא לשים לב לרינת. זה הצליח מצויין. לאחר ניסיון כושל להעליב אותי, רינת חזרה לעיסוקיה.
"יפה מאוד!" הריעה אירית בהפסקה "ראיתי איך רינת מרגישה מגוחכת, שהיא מעליבה
ואת לא מתייחסת".
"נשבר לי ממנה", אמרתי "כבר אנו גדולות מדי בשביל זה".
"נכון".
ישבנו ושוחחנו, כשרון בא.
"הי מיכל, הי אירית", נופף בידו "מה נשמע?"
שתינו הרמנו את הראש בפליאה. רון בא לדבר איתנו?
"מיכל..." עכשיו נשמע לא בטוח בעצמו "אני מצטער".
"על מה?"
"על איך שנעלמתי לך אתמול", בטחונו גבר "זה היה ממש לא יפה".
חייכתי,הוא באמת נראה חמוד.
"פשוט מיהרתי לסדר משהו..." המשיך, ברור ששיקר "בכל מקרה, אני בהחלט מכבד אותך, על איך שאת לא מתייחסת לסנובית הזאת".
לא ידעתי מה להגיד. כך גם רון. שנינו היינו נבוכים.
"איך הייתה הבחינה?" שאלה אירית, מסייעת לנו.
"בסדר גמור", חייך רון "מתמטיקה זה המקצוע החזק שלי".
"ברצינות?!" אירית קפצה "זה המקצוע החלש של מיכלי, אולי תוכל לעזור לה".
עמדתי לרצוח אותה. עכשיו היא הגזימה.
"בטח!" רון דווקא נראה מאושר "מה הקשיים שלך?"
שתקתי, לא יודעת למה, אך לא הרגשתי בנוח.
"בעיקר משוואות עם שני נעלמים", עניתי לבסוף, "איך זה מצליח לך?"
"ממש שטויות!" צחק "אעזור לך מתי שבא לך".
תודה.
שתיקה. אני שונאת כשנוצרת שתיקה, ואין לאף אחד מה להגיד. נו מיכל... תחשבי כבר
מה להגיד, לעזאזל. נו...
"טוב", הביט בי, לאחר שהבין שאני במבוכה, ולא יודעת כל-כך מה להגיד, ואיך לפתח
את השיחה. "אני חייב לקפוץ לצלם חומר, אם את צריכה עזרה הנה הטלפון שלי".
הוא תחב פיסת נייר לידי והסתלק.
"וואו!!!" שרקה אירית "הוא ממש דלוק עליך!"
"מה פתאום?" ביטלתי זאת מיד "הוא סתם היה נחמד".
"מיכל", אמרה, כמי שמבינה עניין "הוא נתן לך את המספר שלו - הוא מטורף עלייך!"
"כן, בטח!" גיחכתי "במיוחד אחרי השיחה הנפלאה שניהלתי איתו".
"בזה את צודקת", חייכה "הו, מיכלי, את חייבת להירגע והיות חופשייה וידידותית
גם לפני בנים".
שתקתי.
"אך,מיכלי... חמודה..." עכשיו חיוכה התרחב, "אני מכירה טוב בנים, ומבינה את
פשר התנהגותם יחסית לא רע, מיכלי- הוא דלוק עלייך! יו! הנה רן, אני חייבת
לשאול אותו משהו... חכי רגע". היא הלכה.
 
משכתי בכתפיי. זה נראה לי שטויות, אך אולי היא צודקת... מה פתאום? מיכלי,
תתעוררי! מדובר בך, את שבכסא גלגלים, את לא נורמלית.
עכשיו גם הרגשתי מטומטמת, שבכלל לא עניתי לו. גם אם הוא התלהב, אחרי התגובה ה"נלהבת" שלי, אני יכולה לשכוח ממנו.
התכוונתי להתייעץ עם אירית, אך שמתי לב שהיא נעלמה.
נהדר... רון, מה אני באמת חושבת עליו? מה אני בכלל יודעת עליו? הוא חמוד, זה
כן. הוא גם מאוד חביב ונעים לשיחה, וגם חכם, אך ככה, בתוכו בפנים אני ממש לא
מכירה אותו. זה הוביל אותי לחשוב על דן... גם אותו לא הכרתי בכלל, אפילו טיפה
לא, אז איך נדלקתי עליו? כנראה סתם היה נדמה לי, או שאולי מצא חן בעיני הרעיון
שהוא התלהב ממני, ממש התלהב... עד שראה אותי בכסא הגלגלים המקולל הזה.
דן...רון... חבר...
אלוהים! אני פשוט רוצה לשכוח מהכול, אני יודעת שאני רוצה חבר, אבל זה מבלבל
אותי קצת יותר מדי. פשוט, אולי אני בכלל לא מוכנה לזה, אז מה אם לכל חברותיי יש
חבר ואני אשאר בתולה זקנה? למי אכפת?
הסתכלתי לכל עבר, מחפשת אחר אירית. לא ראיתי אותה. למעשה לא ראיתי אף אחד...
ההפסקה תמה. אוף!
 
נסעתי לכיוון הכיתה, כאשר הכסא נתקל במשהו, לא בטוחה אפילו במה. כל מה שידוע
לי זה שנפלתי חזק, וכשהתעוררתי, מצאתי את עצמי באמבולנס, כשלידי הורי ואירית.
 
ניסיתי לדבר, ללא הצלחה. מה קרה? איך נפלתי? "אי...?"
"ששש..."אמרה אימא "נפלת במדרגות ונפגעת, תנסי לא לדבר, אנו בדרך לתל השומר,
הכל יהיה בסדר... אל תיבהלי..."
הכל כאב לי, והיו לי בחילות וסחרחורת. עצמתי עיני, בניסיון להירדם, אך במקום
לישון, הקאתי. אימא נגבה לי את הפה ולטפה את ראשי, אבא אחז בידי ואירית נראתה
מבוהלת.
"אני מצטערת", קראה "זה הכול באשמתי".
אבי סימן לה לבוא איתה לצד, ולחש לה משהו. בטח ביקש ממנה לא לרגש אותי. למה זה
באשמתה? לא היא הפילה אותי. עדיין לא, כמה שזכור לי לפחות.. אני זוכרת שהייתי
עם רון וש....
 
בפעם השנייה שהתעוררתי הייתי כבר בבית חולים, והרגשתי קצת יותר טוב.
"מיכל!" שמעתי את ליאת, מתי לעזאזל היא הספיקה להגיע? "אימא, היא סוף סוף
התעוררה".
"מיכלי", אימא באה וחיבקה אותי "איך דאגנו!"
"מה קרה?"
עכשיו סיפרו לי הכול.
באותו יום, לא ברור איך, נפלתי במספר רב של מדרגות. אירית מצאה אותי מחוסרת
הכרה. היא נבהלה ומהר הזעיקה את אסתי. התקשרו מיד להורים שלי ולאמבולנס.
באמבולנס, כפי שזכרתי, התעוררתי למשך דקות ספורות, ומיד איבדתי שוב את ההכרה.
בבית חולים גילו שיש לי זעזוע מוח קל.
אחר כך כך לקחו אותי לערוך מספר בדיקות, כשבסוף הוחלט לאשפז אותי.
עכשיו הייתי כבר בחדר עם שני חולים נוספים ומשפחתי מסביב.
 
"וזהו", אמרה ליאת "שלעולם לא תעשי לנו את זה שוב".
"מבטיחה", חייכתי חיוך קלוש "איפה אירית?"
"בביתה", אמרה אימא "עכשיו פשוט תנוחי, ואל תחשבי יותר מדי".
עכשיו נזכרתי שבאמבולנס אירית אמרה משהו על כך שזו אשמתה. האם באמת יכול להיות
שהיא גרמה לנפילתי? מיכל, תתעוררי, זה ממש לא הגיוני. אז מה פתאום אירית חשה
אשמה?
אולי דמיינתי זאת בכלל. בכל מקרה פתאום הרגשתי כאב חד בגופי, צרחתי.
"מיכל!"אימא באה "מה קרה, חמודה?"
"כואב..." נאנחתי "מאוד".
אמי קראה לרופא.
הרופא והאחות נכנסו במהרה, בדקו בגיליון, ניגשו למכשיר, והחלו לדבר דברים בלתי
מובנים,וכל מיני ראשי תיבות, שהזכירו לי את אי.אר, אם לפחות הרופא היה ג'ורג'
קלוני...
"מיכלי", ניגש אלי הרופא, שכדרך אגב לא נראה כל-כך רע... "אני ד"ר בר. אני
אסביר לך מה קורה בדיוק, טוב?"
הנהנתי.
"את נפלת במדרגות", אולי, שיגיד לי משהו שאני לא יודעת? "זה גרם לזעזוע מוח,
שבהתחלה נראה קל, אך הוא יותר רציני..."
"מה זה אומר?"
"כנראה כלום", ניסה לחייך "רק שמדי פעם יכאב, אני כמעט בטוח שזה יעבור תוך
פחות משבוע".
נרגעתי, אך ד"ר בר לא נראה כמתכוון ללכת.
"באותה הזדמנות עשינו לך צילומי רנטגן", הוסיף "ואנו מאמינים כי בעזרת ניתוח,
נוכל לטפל בשיתוק".
"באמת?" עכשיו התרגשתי. איזה נפלא יהיה אם השיתוק יעלם, ואני אלך. אז דן... אז...
"אבל",הוא המשיך "זה ניתוח מסובך מאוד, ויכול לגרום בעיות".
"למוות...?"
"אהיה כנה אתך", התיישב "בסוג ניתוח כזה, של חוט השדרה, הסיכון למוות כמעט לא
קיים,הסיכון היותר משמעותי הוא שיתוק מוחלט".
ד"ר בר הסביר לנו בדיוק, מה גילה, ולמה החליט שניתוח זו בהחלט אפשרות כדאית.
הוא גם הסביר את הליכי הניתוח.
אני לא הקשבתי. מה שרץ לי בראש, זו האפשרות שאוכל ללכת, ואז אהיה כמו כולם,
ובטוח שיהיה לי חבר. כמובן.
נגד זה ראיתי את הסכנה. כבר ראיתי, איך אמי ואבי מחכים, כשבסוף ד"ר בר יוצא
ומודיע שניסה לעשות כל מה שיכול, אך נכשל. כולם יבכו, ואני אהיה מתה, הרי הוא
לא ביטל לחלוטין את האפשרות הזאת, ומה אם בסוף אהיה משותקת לגמרי? זה אולי
אפילו יותר הפחיד אותי ממוות...
"מיכל", אימא החזירה אותי למציאות, וראיתי שהרופא והאחות כבר לא היו בחדר, "שמעת את מה שהרופא אמר? הבנת?"
"בערך",
"אז זה ככה", אבא תפס פיקוד "השיתוק נגרם לך מתוצאת לחץ על חוט השדרה, הדבר
ניתן לתיקון בניתוח".
"הבנתי".
"מיכל", אימא החליפה את אבא "אנו מאמינים שאת בוגרת מספיק כדי להחליט, אם את
מעוניינת בניתוח. אין לחץ של זמן, אני רוצה שתחשבי טוב לפני שאת מחליטה. את היא
זאת שקובעת. הניתוח הזה ישנה את חייך מקצה לקצה... יכול להיות שתהיי כמו כולם,
ויכול להיות..."
אז זהו? אני קובעת? מה עדיף - לקחת סיכון, שעלול לשבש הכל, או לוותר על
הסיכוי היחידי שלי להבריא? איך אוכל להחליט???

 

הפרק הבא, פרק ט', יפורסם בתאריך ה-30.12.05, יום שישי, יש למה לחכות...

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד