אריאל חרונטמן - מהקבוצה באוניברסיטת ת"א

23/03/2010
 
 

הי טל,

רציתי לשתף אותך במקרה שקרה לי היום.

נסעתי היום ברכבת לראיון עבודה. כשחיכיתי בתחנת הרכבת באוניברסיטה הגיעה רכבת ישנה ללא שילוט אלקטרוני שמודיע לאן הרכבת נוסעת. כמובן שהודיעו ברמקולים לאן הרכבת מגיעה.

פתאום ניגשה אליי בחורה והצביעה על הרכבת ואז על הכרטיס שלה שעליו היה כתוב "תל-אביב - הרצלייה". מייד הבנתי שהיא לא שמעה את ההודעה ברמקול ולא יכולה לדעת לאן הרכבת נוסעת. אז התחלתי להסביר לה בשפת הסימנים שזו רכבת מהירה לחיפה שלא נוסעת להרצלייה. הבחורה (והבחור שאיתה שגם הוא חירש) היו מאוד מופתעים שאני יודע לסמן בשפת הסימנים, כי היה להם ברור שאני שומע. אז התחלנו לדבר קצת בשפת סימנים, והם שאלו מאיפה אני יודע, ואם אני יודע לאיית את השם שלי, והם אייתו לי את השמות שלהם, ולימדו אותי את הסימן של רכבת ואת הסימן של הרצלייה. בקיצור היה נחמד מאוד לדבר איתם, וראיתי עליהם שמאוד ריגש אותם שמישהו מסוגל לדבר איתם ככה. כמובן שזה גם מאוד ריגש אותי לדבר איתם ולהרגיש שלא רק שעזרתי להם עם הרכבת אלא גם עשיתי להם הרגשה טובה.

כמובן שסיפרתי לכל החברים שלי ולמשפחה שלי על המקרה הזה, והרגשתי גם המון גאווה בזה שאני יודע לסמן ולדבר בשפת הסימנים, וחשבתי שגם את בטח תשמחי לשמוע על זה :)

לי אישיתי זה עשה את היום, ואפילו את השבוע

--

אריאל חרונטמן

מהקבוצה של יום שני באוניברסיטת ת"א

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד