דנה - הקבוצה הראשונה בסמינר הקיבוצים

30/06/2010
 
 

היי שר-אל,

קרה לי עכשיו משהו מדהים... בגללו נזכרתי למה רציתי ללמוד שפת סימנים!

 

חזרתי הביתה עכשיו מירושלים דרך ת"א (לא לשאול למה דרך ת"א?!:), ובאחת התחנות עלה בחור שראיתי כבר כמה פעמים...

נזכרתי כי לפני שנתיים ראיתי אותו בתחנת אוטובוס ביבנה - הוא בדיוק ירד מאוטובוס תל אביבי ורצה למצוא את הקו הפנימי ליבנה, אבל שינו באותו שבוע את החברות בין הקווים והוא היה אבוד וניסה לשאול אנשים דרך סימנים, על איזה קו הוא צריך לעלות?

אני זוכרת בעיקר את התסכול שלו, עובר בין האנשים והאנשים לא מבינים מה הוא רוצה ובעיקר לא ממש מתייחסים אליו כאילו היה אוויר... ובאיזשהו שלב ראיתי שהוא התיאש והתחיל ללכת לכיון היציאה מהתחנה.

פניתי אליו וניסיתי לראות אם אני יכולה לעזור לו?, הוא שאל אם אני מדברת שפת סימנים ועשיתי סימן "שלא!" ...אז הוא הרים ידיים ופנה ללכת. הוצאתי לו כרטיס אוטובוס ועט וביקשתי שיכתוב לי...אז הוא אמר רחוב מסוים ונכנסתי איתו לתחנה לעמדת המודיעין ושאלתי בשבילו לגבי הקו החדש, הנציגה נתנה לי תשובה בקלות.

נתתי לו והוא סימן לי "תודה" , עלה על האוטובוס ונסע...אבל נשאר לי במחשבה!

...התסכול שלו נשאר לי והקושי להבין אותו נשאר לי וחשבתי על עצמי ועל הקבוצה שליוותי מברזיל באותה תקופה בארץ וכמה לא היה לי מושג בהתחלה מה הם אומרים, והיו מצבים שהייתי איתם סמינרים וימים שלמים ובלילה הראש שלי כאב מכמות הריכוז שהייתי צריכה להשקיע כדי לא לפספס אותם במילה או במשפט. ורציתי רק שקט מכל ההמולה הפורטוגזית הזו , אפילו לא עברית...פשוט לעשות בראש "קליר" ולא לשמוע יותר, לתת לראש לנוח!

אני זוכרת את התסכול שלי להדריך בהתחלה בלי היכולת להביע את עצמי, כי או שלא הבינו אותי ועשו מבטים בוהים או שהייתי על כל משפט זקוקה לתרגום של נלסון, המדריך הברזילאי שעבד איתי, כי השיח בינהם היה מהיר לי מדי.

עם הזמן והמאמץ שלי בעיקר לנסות ולהבין אותם בשפה שלהם, השפה פשוט נכנסה וחלחלה בי עד שכבר לא הייתה בעיה להבין או לדבר... אבל הפריע לי באישהו מקום המאמץ החד כיווני הזה , שאני עובדת קשה כדי להבין אותם והם לא ממש משתדלים לדבר בשפה שלי , על אף שלהם היו כל הכלים בשטח (אולפן עברית, מורים, מתרגמים) ולי שיגע רק החשש שחלילה חניך שלי יעבור איזשהו קושי ולא יוכל לדבר איתי על זה.

אני מניחה שנפגשתי עם הבחור החירש מהאוטובוס באותה נקודת תסכול ורציתי מאוד להבין אותו ולעשות את המאמץ כמו שהוא עשה את המאמץ בכל ההבעות שלו כדי להיות מובן בשבילי.

שם זה חלחל לי , כמה מופלא זה יכול להיות אם בפעם הבאה שאני אראה אותו, נוכל לדבר טוב יותר והוא לא ירגיש לבד.

היום בדרך הביתה מירושלים ליבנה דרך ת"א , הוא עלה לאוטובוס והתיישב לידי, אני זכרתי אותו והוא לא אותי ... (אני מניחה שככה זה כשאתה משמעותי למשהו ואתה אפילו לא יודע במה!)

היה לו כאב ראש והוא לא הרגיש טוב, אז שאלתי אותו בכמה מילים שלמדתי אצל המדריך שלי לשפת סימנים, מה שלומו ואם הוא צריך משהו? הוא היה מופתע שאני עונה לו בשפת הסימנים הצנועה שלי. העברתי לו אקמול ומים, הוא שאל אם אני מגיעה ליבנה וסימנתי שכן... הוא היה מבסוט שיש עוד משהו שיורד בתחנה שלו . הוא סימן שהוא עייף ומסוחרר וביקש אם אני יכולה להעיר אותו כשנגיע... אמרתי שאני אעיר אותו ושילך לישון.

 

הגענו לפני שעה ליבנה, הערתי אותו וירדנו. הוא אמר לי "תודה" וכל אחד הלך לאיסוף שלו.

אני הייתי בעננים.

חזרתי הביתה וחשבתי שאני חייבת להעביר את זה הלאה .. .

דנה, קבוצת סמינר הקיבוצים.

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד