תאונת עבודה: השיחה שאנחנו לא רוצות לקבל

7/01/2016
 
 
יד אדם בכיסא גלגלים

אף אחת לא רוצה לדמיין את שיחת הטלפון שמודיעה לה שמשהו קרה. כשהילדים היו קטנים היה הסכם לא כתוב ביני לבין המטפלות, גננת ומורות שכשמתקשרים אליי ולא קרה כלום, קודם כל אומרים, הכל בסדר לא קרה כלום.

במקרה שלי זה היה בעיקר איתו, פחות איתה. זוכרת את אותו בוקר כשהוא היה בן ארבע וחצי וחיכיתי למשפט "הכל בסדר.." אבל במקום קיבלתי, תבואי מהר, חבשנו אותו אבל צריך לגשת למיון. מאז אותה פעם כשהוא פתח את הראש בבריכה (כי רק רצה להראות למדריך שחייה איך קופצים הפוך..) עברו אי אלו שנים ולשמחתי היו רק מעט שיחות שלא נפתחו בהכל בסדר.

השיחה שקיבלתי לפני מס' שבועות הייתה דווקא ממנה, מהבת שלי. אני הייתי באמצע יום לימודים. היא סימסה, הכל בסדר אבל אנחנו בדרך לבית חולים.

מסתבר שאבא שלה (ולא הילד הצעיר מהקטע המקדים), שבר את הרגל. תאונת עבודה.

היא מודיעה לי שהיא נוסעת לאסוף אותו (שעתיים נסיעה..) ומיידעת שאין צורך לדאוג. יהיה בסדר.

מיותר לומר שבשיעורים הבאים לא ממש הקשבתי.

הגעתי לבית החולים מיד כשסיימתי ללמוד, בעיתוי מדהים לזמן שבו גובסה הרגל. כל אותן שעות שבהן הם אפשרו לי להמשיך ללמוד, היא הייתה שם בשבילו. לא במקומי. פשוט היא בשבילו. הבת הבכורה. מיהרתי ל"יד שרה", לקחתי קביים ואיתן הגעתי לבית החולים. אחר כך חזרתי לסניף ואספתי גם כיסא גלגלים.

עוד לפני שנכנסנו הביתה, שני המתבגרים הביעו התלהבות מכיסא הגלגלים ובעיקר מאבא שלהם שיושב עליו. נכון שבבית הכל מתפקד כמו שצריך, נערכנו מבחינת הזזת רהיטים וכיסא הגלגלים משמש אטרקציה (כשהצעיר מתיישב עליו לשחק באקס בוקס) הם עוזרים וכולנו התגייסנו אבל כל יציאה פעוטה החוצה, ממחישה את גודל המצוקה והקשיים שעוברים אנשים הנעזרים בכיסא גלגלים.

הבית שלנו אמנם נמצא במפלס הרחוב אבל אין ירידה לכיסא גלגלים לחנייה וגם הבית עצמו לא מונגש. למרות שהוא רחב, מפתני הדלתות לחדרים צרים וכיסא הגלגלים לא עובר בהם. אצלנו זה זמני, אבל יש אנשים שעוברים את זה יום יום, כל יום.

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד