נוקטורנו לעת קיץ – מסיבת סיום סדנאות הקרמיקה במרחב בגליל

המרחב לחיים עצמאיים בגליל - בהנהלת נגישות ישראל, חגג את סיום שנת הפעילות של סדנאות הקרמיקה שלו
28/06/2018
 
 

בצנעה, כמעט בהיחבא או במחתרת, חגגנו את סיום שנת הפעילות של סדנאות הקרמיקה שלנו

 

כל אחת ואחד הביא מאכל או מאפה מביתו, והשולחן היה עמוס בכל טוב. ישבנו סביב לשולחן העבודה, וירדן סגל ומיה לוין, "הסטודנטיות שלנו", ניהלו את המסיבה. לא היו הופעות במובן הישן של המילה, אלא היו מתנות נוקבות לב ומוח.

 

החברים ישבו סביב שולחן עמוס בכל טוב
החברים ישבו סביב שולחן עמוס בכל טוב

 


החברות והחברים התבקשו לספר איך הגיעו לסדנאות ומה הם חושבים עליהן. שאלות באנליות ורגילות עד זרא, וכבר התכוננתי לשמוע "הסיפורים הרגילים והנדושים... אבל משהו אחר לגמרי קרה בשעת במסיבה:

י. מעל גיל 40 עם בעיות בריאותיות קשות ביותר, סיפר שקשה לו להירדם בלילה של יום שני, לקראת הסדנה, וביום שלישי הוא משכים בחמש בבוקר כדי להיות מוכן בתשע לסדנה כל כך הוא מתרגש. לאלת אחת הסטודנטיות: מה הטוב שבסדנה? הוא אמר שהשילוב המנצח בין עבודה עם הידיים בחומר פלסטי ויצירת יצירות, יחד עם "שבת אחים יחד", עושה את השבוע!

מ. מעל גיל 50 משותק בחצי גוף לאורך, סיפר איך ע. מנהל המרחב בגליל "חפר לו לבוא" לסדנה, והוא רק רצה להיפטר מע. ולכן בא, וכאן מצא את מה שחיפש שנים, מאז השבץ המוחי שלו: תעסוקה וחברה. ואיך סדנת הקרמיקה החזירה אותו למעגל החברתי של החיים, אחרי שהשתבלל* והבדיד* את עצמו מהחיים החברתיים בגלל שהוא התבייש במצבו השיתוקי. היום הוא מאושר! מ. סיפר על הרצינות של ארגון הסדנה: מדלן ממן המדריכה, איך שהיא מצליחה להוציא ממנו יצירות אומנות למרות שהוא עובד עם יד אחת. ע. שמטלפן כל שבוע ודואג להסעות, או שאם מישהו חולה הוא יכול להיות בטוח שע. יטלפן וישאל לשלומו, וישאל אם אני צריך משהו. הוא סיכם ואמר: זה בית. הכי טוב אמר מ. הוא הוויכוחים ליד שולחן העבודה, ובייחוד הוויכוחים עם עופר.

מז. בן 60, סיפר שכבר 25 שנים מאז שותקו רגליו הוא לא עשה כלום. לא השתתף בשום פעילות. פשוט ישב בבית כמו עציץ. ע. מהמרחב פשוט "חפר לי במוח עד שלא יכולתי", ולכן באתי רק כדי שישתוק! וברגע שמדלן שמה לי גוש חומר כאילו איזה סכר במוח נפתח לי, והתחלתי לעבוד ולעשות יצירות יפהפיות. יש לי בבית וגם נתתי לחברים שלי. הדבר הכי טוב בסדנה זה שמצד אחד עובדים ומצד שני מדברים. לא לכולם יש עם מי לדבר במשך השבוע, וזו הסיבה שאני בא ולא החסרתי אפילו סדנה אחת.

י. בן 46 עם מש"ה, סיפר בלשון רהוטה וברורה איך ע. מהמרחב סידר לו עם מקום העבודה שחרור מהעבודה כדי שיגיע לסדנה, ואיך הוא נהנה מהשיחות ומהכיבוד הטעים. הוא אמר שבחיים לא נגע בחומר, אבל עכשיו הוא דלוק על החומר כי יש לו כלים וחפצים נורא יפים שהוא עשה.

 

החברים ישבו סביב שולחן עמוס בכל טוב
החברים סיפרו איך הגיעו לסדנאות ושיתפו במחשבותיהם ותחושותיהם

 

מ. בן 37, עם פרופיל נורא נמוך, וד"ל, סיפר שהוא פשוט לא יכול היה לעמוד בנדנודים של ע. והוא הגיע לסדנה לא רק בלי שום רצון אמיתי להיות בה, אלא שהגיע גם כעיוור! ומה לעיוור ולקרמיקה!? הוא התחיל לעבוד ומצא שזה נעים לו, יותר השיחות מאשר הקרמיקה עצמה. וכאן יש התערבות אלוקית-משהו: מ. נותח באחת מעיניו וחזר לראות. וכאשר חזר לראות פשוט התאהב גם בקרמיקה. מ. שיבח את היחס המיוחד והאישי של מדלן, הסטודנטיות ועופר, שדואגים לכל פרט קטן בסדנה עצמה וגם מסביבה: הסעות, שיחות טלפון, כיבוד ובייחוד הרצינות של העבודה בסדנה.

מר. בן 59, משותק כמעט לחלוטין בארבעת גפיו: אני לא יוצא מהבית, רק לקופת חולים. עופר הגיע אליי הביתה וסיפר לי על הפעילויות. אני רוצה לראות חברים ואנשים, ולכן באתי בשמחה. אני מאוד נהנה כי ככה אני לא פוגש אנשים בכלל. נעים לי כאן הדיבורים ועשיית הדברים, למרות שאני כמעט ולא עושה כלום כי קשה לי.

ס. בת לא חשוב, עיוורת. אני באה מרחוק כי הסדנה חשובה לי נורא. הסטודנטיות ומדלן עוזרות לי מאוד ובסוף אני עושה דברים יפים. גם לי חשובה הפגישה והדיבורים והוויכוחים בקבוצה. אני ממש אוהבת לבוא לכאן ואני מזמינה אתכם לבוא בשנה הבאה אליי לכפר.

מדלן ממן, מדריכת הסדנאות: כבר שבע שנים שאני ועופר מנהלים סדנאות קרמיקה. זו השנה הראשונה שאני עובדת עם אנשים מבוגרים ולא עם אנשים עם מש"ה. אני מה זה נהנית. אני מרוב לחץ שהכול יהיה מאורגן לקראת בוא החברים, שאני מגיעה לכאן ב-7:15. אני נורא נהנית מהעבודה עם הקבוצות של המרחב בגליל, כי אתם דואגים לכל דבר, לכל פרט, ומאפשרים לחברים לרוץ עם הדמיונות שלהם. התערוכה הגדולה שקיימנו במכללת תל חי לפני שבועיים הוכיחה לכולנו כמה אנחנו טובים: הרבה קנו כלים שלנו והרבה התפעלו מיפי העבודות ומהמורכבות שלהם.

י. בת המון שנים, בכיסא גלגלים. קיבלתי את הטלפון של עופר ממישהי ודיברתי איתו. הוא הזמין אותי לבית קפה וסיפר לי על הסדנאות שיש. בחרתי בקרמיקה, למרות שבחיים לא נגעתי בחומר. מאז באמת שהחיים שלי השתנו. אני מחכה כל השבוע רק לקרמיקה. כנראה שאני די כישרונית בזה, ואני עושה דברים יפים, ויש בשביל מה לקום בבוקר. חבל שעכשיו תהיה הפסקה גדולה.

ש. בת 47, משותקת חצי גוף לאורך. עופר מצא אותי דרך פרחיה. ודיבר איתי על מה שיש במרחב. לא רציתי כלום. אבל הוא נדנד לי ונדנד לי עד שלא הייתה לי ברירה ובאתי לסדנה רק לפעם אחת. פשוט החומר הגעיל אותי. שבאתי ואמרתי למדלן שאני לא יכולה לגעת בחומר כי הוא מגעיל אותי, היא נתנה לי כפפות חד-פעמיות, וככה התחלתי לעבוד. היום אני חולה על חומר, וכמובן עובדת בלי כפפות.

הנה כי כן, הסתיים לו הנוקטורנו, ושכל אחד ואחת ייקח ממנו את המנגינה שיותר אהובה עליו.


* השתבלל מלשון שבלול
מחידושי הכותב

**הבדיד מלשון בדידות מחידושי הכותב

עופר מיכאלי 27.6.18

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד