מאת: יהודה שוחט, הדר גיל־עד, אריאלה שטרנבך / ynet

רחוב בשכונה לא יוקרתית מדי בראשון־לציון. בקרוב, כך אנחנו מבשרים לשכנים, יגיעו לגור כאן בדירת גן שישה נערים אוטיסטים חביבים במסגרת שילובם בקהילה. השכנים, בזה אחר זה, נחרדים. "זה לא יעבור", אומר אחד מהם, "תקימו להם מוסד במקום מסודר". אחרת משתפת בחרדות שלה: "הם יכולים לפגוע לי בילדים", היא מסבירה את התנגדותה. שלישי אומר את האמת, מבחינתו: "זה יוריד את ערך הדירות, למה שלא תלכו לשכונה פחות חזקה? שם זה מתאים יותר".

האמת היא שלא מתוכננת להיפתח שום מסגרת כזאת בשכונה. הגענו לשם, ולשכונות אחרות ברחבי הארץ, כדי לבדוק עד כמה אנחנו מוכנים להכיל ולקבל את השונה. בחלק מהמקרים סיפרנו על מסגרת לאוטיסטים, במקרים אחרים על הוסטל לפגועי נפש בלתי מזיקים בעליל, ומדי פעם דיווחנו על בית שיושכר לאנשים עם מגבלה פיזית חמורה, במטרה לשלב אותם בקהילה.

אבל הקהילה לא בהכרח רוצה. ישראלים רבים מדי (50%, על פי מחקר של הג'וינט), אנחנו מגלים כאן גם בסדרה של מחקרים וסקרים, לא היו מעוניינים להינשא לאנשים עם מוגבלויות. הם לא רוצים שילדיהם ישתתפו בפעילויות שבהן משולבים גם אנשים עם מוגבלויות, ורבים מהם אפילו לא רוצים לראות אנשים עם מוגבלויות במרחב שלהם — כשותפים לדירה, כדיירים, או כמלצרים בבתי הקפה שלהם.

יש מגזרים ושכונות שבהם התמונה קשה יותר, ויש קבוצות מכילות יותר. על פניו, בשנים האחרונות עלתה המודעות לקשיי הנגישות, ולזכויות השוות שמגיעות לאנשים עם מוגבלויות, כפי שהן מגיעות לכל קבוצה ולכל מגזר. המחקרים והסקרים מראים שהמצב אכן השתפר, אבל בכל מה שנוגע להכלה פיזית — הדרך עוד ארוכה.

סקר שנערך על ידי החברה למתנ"סים ומתפרסם כאן לראשונה מגלה נתונים עגומים. רק ל־11% מההורים לא היה מפריע שילדם ישתתף בחוג או בפעילות עם ילדים שמתמודדים עם מגבלה פיזית, חושית או שכלית־התפתחותית. 34% הודו שהיה מפריע להם לו היה בחוג של בנם או בתם ילד שסובל ממגבלה כלשהי, תהיה אשר תהיה. אטימות. כשנשאלו אותם הורים איך היו מרגישים לו בנם או בתם היו מתמודדים עם המגבלה, הודו 55% מהם שהיה מפריע להם מאוד לו שאר ההורים היו מתנהגים כמותם. כלומר, מודעות אינה הבעיה.