בלתי מוגבלים: האנשים שלא נותנים לנכות להפריע להם

16/12/2012
 
 
רויטל, גיורא ומתנדבי הצפון

לפני ימים אחדים חל יום המודעות הבינלאומי לאנשים עם מוגבלויות. בישראל ישנם יותר ממיליון אנשים עם מוגבלות כזו או אחרת, כשאחת הבעיות העיקריות של האנשים האלו, לצד נגישות ודעות קדומות, היא התעסוקה. לד"ר רוויטל סווירסקי, לגיורא לב ולעו"ד ולאדי גור ארי אין בעיה כזו. אבל הם יוצאי הדופן. לא תמצאו אצלם סיפורי מסכנות ורחמים עצמיים, אבל בטוח שתמצאו השראה.
להמיס את הקרח
עו"ד ולאדי גור ארי מקרית ים נולד לפני 30 שנה עם שיתוק מוחין, והוא מרותק לכיסא גלגלים. הוא מספר על דרך לא קלה למשרתו העכשווית בחברת החשמל, ולפני כן בביטוח הלאומי: "כשהתחלתי את העבודה אנשים היו מסתכלים עליי, ולא מאמינים שאני עו"ד. לא האמינו שאני יכול לעשות כל מיני דברים, ושאני אפילו מסוגל לכתוב", נזכר גור ארי בחצי חיוך.
 

"למרות שאני עו"ד עם תואר ראשון מאוניברסיטת חיפה, ועברתי את בחינות הלשכה, במשך שנה וחצי חיפשתי עבודה. הייתי מגיע לכל מקום עבודה, ואנשים היו מסתכלים ואומרים 'לא צריך, לא מתאים'. אין מה לעשות, ברגע שאתה נכנס עם כיסא גלגלים - לא ממש רוצים לשאול אותך מה יש לך להציע מבחינת הכישורים. הכיסא גונב את ההצגה".

איך היו דוחים אותך?
"היו כאלו שאמרו לי ישירות, ולמען האמת אני מעדיף אותם על פני המתייפייפים שאמרו 'אנחנו מחפשים משהו אחר'. היה מקרה שאני לא אשכח. התקשרו אליי ממקום, שבו היו צריכים דחוף עו"ד שמתמחה בענייני עבודה וביטוח לאומי, ושאלו אם אני יכול להגיע. אמרתי שכן, ושאלתי אם המשרד נגיש. אז הבחורה שואלת אותי 'מה, אתה נכה כאילו?'. עניתי לה שלא בכאילו, באמת, אז היא אמרה 'טוב סליחה', וניתקה. זו משרה שהייתה תפורה עליי, וכשהבינו שיש נכות - לא רצו להתמודד, וזה בסדר. אנחנו עכשיו בשבוע המודעות, אז ככל שהמודעות תגדל, פחות אנשים יעשו את ניתוק הטלפון הזה".

איך מגבירים מודעות?
"אני משתדל לקדם את נושא שילוב אנשים עם מוגבלויות בכל הזדמנות שאני יכול, גם במסגרת 'נגישות ישראל'. אני באמת חושב שהשילוב הנכון ביותר, הוא שילוב של הסברה ונראות. את הנראות הנכונה ביותר לדעתי אפשר להשיג דווקא, באמצעות שוק העבודה. בעצם כשאתה עובד אתה פרודוקטיבי, והאינטראקציה שלך עם אנשים נמדדת מנקודת מבט אחרת".

"ככל שמכירים אותך יותר,

ונוצרת אינטראקציה בין אישית על בסיס יחסי עבודה, נעשית 'המסת הקרח'. תפקיד שני הצדדים באינטראקציה הזו הוא להמיס את החומה הזו. אני באופן אישי נרתם להסברה, ולמרות שאני אדם עובד אני משתדל תמיד להתפנות לזה, מכיוון שאני חושב שזה התפקיד של כולנו. זה שבן אדם נקלט במקום עבודה כיחיד, כפרט, הוא צריך להבין שכורח הנסיבות מחייב אותו להיות שליח".

כלומר אתה רואה את עצמך כשגריר?
"אני עושה הכל כדי לראות כמה שיותר אנשים עם מוגבלויות, משתלבים בעולם התעסוקה. עבודה זה לא רק כסף - זה גם כבוד, זה ערך עצמי. פה אתה מתחיל להרגיש שווה בין שווים. אני מרצה למעסיקים, ומסביר להם דרך הדוגמא האישית, שלא יפחדו לקלוט אנשים עם מוגבלויות. שיענו לאתגר הזה. כרגע זה אתגר, ואני מקווה שבעוד עשור זו תהיה נורמה".

מה שואלים אותך למשל בהרצאות הנ"ל?
"אם אני באמת עורך דין, ואם למדתי באוניברסיטה רגילה. כנראה שקשה להם לתפוס שאני עו"ד. יש איזה מחסום של איך תופסים אדם על כיסא גלגלים. צריך להבין שברוב המקרים אדם עם מוגבלות נולד לתוך מציאות, שהביטחון העצמי שלו נמוך יותר בהשוואה לבני גילו, וזו המציאות שהוא גדל איתה. אחרי זה, מעטים מאוד עם הרבה התמדה וכוח מעלים את רמת הביטחון העצמי, ויוצאים לשוק העבודה".
שווה בין שווים
גם גיורא לב, מנהל שותף ב"נגישות ישראל צפון", מעולם לא נתן לנכות שלו לעצור אותו. בגיל 26, אחרי שסיים בהצטיינות הנדסת מכונות בטכניון, חלה בפוליו. כיום הוא משותק בשתי גפיו התחתונות, ומתנייע בעזרת כיסא גלגלים. "אני דוגמא לא טובה", הוא מתעקש להדגיש, "מכיוון שאני תמיד דאגתי לעצמי. אני חושב שברגע שאתה, הנכה, משדר 'הנה אלו היכולות שלי, וכדי לממש אותם זה מה שאני צריך'. אם אתה משדר את הביטחון הזה - אז ייקחו אותך. אם אתה משדר 'אני מסכן תעזרו לי' - אז אתה בבעיה".
 

 איך זה בא לידי ביטוי?
"זה כמובן תלוי קודם כל ביחס של המעביד. עבדתי בכל מיני תחומים, כמו למשל בטכניון, וגם כשהייתי מאושפז הביאו לי עבודה לבית החולים. כשלימדתי קרה שנפלתי באמצע הרצאה. באותו הרגע הסטודנטים ידעו מראש שאני לא צריך עזרה, ואם אצטרך - אבקש. הגעתי לתת ייעוץ בקריה, והייתי צריך לרדת כמה מדרגות. לצורך כך הייתי זקוק למעקה, אז הלכתי לאיזה מפעל, הסברתי להם מה אני צריך, חיברתי ביניהם והכל הסתדר. שוב, דאגתי לעצמי. במקום אחר כשרצו להעביר את כולם לקומה אחרת, אז שאלו אותי אם אני אוכל להסתדר. קודם כל השאלה הייתה אליי, כלומר המפעל בא אליי ושאל אותי למוכנותי. תמיד הייתה התייחסות, למרות חוסר המודעות לעניין".

אתה אומר שאתה יוצא מן הכלל, מה זה מעיד על הכלל?
"אני באמת דוגמא לא טובה, מכיוון שאני הצלחתי לשמחתי, עם כל הנכות, להסתדר. בשנים קודמות לא הייתי נכה ברמה שנזקקתי לעזרה. קרה שנפלתי וזה עלה לי ביוקר, אבל אף אחד לא אשם, זה אני אשם, אלה הרגליים שלי שאשמות. ולגבי 'הסביבה אשמה' - אז תמיד דאגתי שיטפלו בסביבה. אבל אני דאגתי לזה, זה הכל. אבל שוב, אני מדגיש, אני יודע שזה לא מייצג.

"אני מכיר, ואני שומע את הסיפורים סביבי. תראי, בן אדם רואה נכה על כסא גלגלים, אז באופן אוטומטי הוא מעריך אותו כפחות חכם, מאדם שהולך על זוג רגליים. הנכה צריך להוכיח יותר, כדי להתקבל למקום עבודה. אבל בכל זאת, עם כל הפסימיות, אני מאמין שהזמנים משתנים, ואנשים התחילו להבין שאדם שיושב על כסא גלגלים לא עובד עם הישבן, אלא עם הראש. אני טוען שאם אתה מתייחס לעצמך כשווה בין שווים, אז גם הסביבה תקבל אותך כשווה. אולי אני קצת נאיבי".

ערימות של תירוצים
חברת מועצת העיר קרית ביאליק, ד"ר רויטל סווירסקי, היא גם מנהלת שותפה ב"נגישות ישראל צפון". אחרי שלושה תארים, וקריירה ענפה בתחום המחקר המדעי, היא יכולה לנוח. אבל חייה על כיסא הגלגלים, וההתמודדויות שלה, הביאו אותה לעשות לשכמותה. "למדתי מקצוע שהמורות בבית הספר אמרו לי שלא אוכל לעסוק בו, מכיוון שהידיים שלי היו אז תפוסות עם קביים ולמחקר צריך ידיים פנויות", היא נזכרת, "אבל עבדתי 36 שנים במחקר רפואי, מרביתן כחוקרת בכירה במעבדת המחקר בבית החולים גליל מערבי בנהריה".
 

גם את התמודדת עם קשיים בהעסקה?
"היו תקופות קצרות שלא הייתי מועסקת, אבל הן היו ממש קצרות. מצד שני אני לא יכולה לעשות אידאליזציה של המצב, מכיוון שעל כל ראיון שהתקבלתי, היו רבים שלא התקבלתי. זה לא בגלל שלא היו לי ציונים טובים, או רקע טוב. פרסמתי הרבה מחקרים, וייצגתי הרבה את המדינה בכנסים בחו"ל. מעולם לא ציינתי בקורות החיים שלי את הלקות שלי, וזו מהסיבה שלדעתי זה לא רלוונטי. הייתי מגיעה לראיון, בדיוק כפי שנקבע לכל אחד. שמעתי תירוצים מתירוצים שונים, שיהיה לי קשה וזה הרבה להתנייד בין בניינים. היו גם כאלו שאמרו ישירות שהם מעדיפים אדם עם הישגים יותר נמוכים, אבל ללא לקות. העדפתי את הגישה הזו שלא מורחים אותך ואומרים את האמת, עם זה יכולתי יותר להתמודד.

"אם יש לי היום במבט לאחור לקחים - זה להמשיך להשתדל, ושוב להגיש קורות חיים, ושוב להתמודד. היום גם חל שינוי נוסף, בכך שמשרד התמ"ת מסייע בהנגשה של מקומות העבודה. למוגבלות פיזית הם דואגים להתאמה פיזית של המקום, כמו שירותי נכים. לאדם לקוי ראיה מאפשרים את התוכנה שמגדילה אותיות, לאדם לקוי שמיעה יש הנגשות של מערכת הגברת שמע וכיוצא בזה. בכל הדברים הללו התמ"ת מאוד מסייע, ואנשים צריכים להבין שנגישות זה לא רק רמפה בכניסה למסעדה. 'נגישות ישראל' שמה לנגד עיניה את כל סוגי הלקויות. לא נכנסנו רק ללקויות הקוגניטיביות, השכליות. אנחנו כוללים בסל הזה את הכל".
לסגור את "נגישות ישראל"

יש יתרונות להעסקת אנשים עם מוגבלות?
"מניסיון, ובאמת בצניעות, אדם עם מוגבלות שמתקבל, ושמאפשרים לו להתבטא בכיוון שהוא בחר, נותן תפוקה מדהימה, הרבה יותר מאדם ללא מוגבלות. זו אולי קלישאה, אבל אני מאמינה בזה. כי אני מכירה את החברים שלי שהצליחו והתקדמו. יחד עם זאת צריך לציין את החצי השני של התמונה. יש אנשים שכל כך התייאשו מהדחיות שהם מקבלים ממעסיקים שונים, שהם מעדיפים לרדת ברמת חייהם ולהסתפק בקצבאות הביטוח הלאומי. צריך כוח רצון אדיר בשביל להגיש שוב ושוב קורות חיים. זה קשה מאוד, בטח כשלא בוחנים באמת את מה שאתה שווה מבחינה מקצועית".

איזה טיפים תתני לאדם עם ליקוי, שמגיע לראיון עבודה?
"הגבולות מיטשטשים כשזה מגיע לראיון עבודה, בין אנשים עם מוגבלויות לבין אנשים ללא. למעשה אין דבר כזה אדם ללא מוגבלות, לדעתי, פשוט יש מוגבלות שטרם אובחנה. קודם כל צריך להגיע עם ביטחון עצמי, להגיע אסתטי וראוי. אני חושבת שהקרנת הביטחון היא אחד המטבעות שהוכיחו את עצמם בשבילי. אל תהיה מכונס בעצמך, ותאמין ביכולות שלך. להרבה אנשים ייעצתי מהניסיון שלי. במקביל אנחנו מדברים המון עם מעסיקים, מכיוון שצריך לרכך ולעבד את שני הצדדים".

איך את רואה את העתיד של שילוב האדם עם המוגבלות בחברה?
"החלום שלי הוא שיסגרו את 'נגישות ישראל', מכיוון שלא יהיה בה צורך, אבל זה עדיין חלום רחוק. אני אתן דוגמא: חוק השוויון אושר, ובו התקנה שמחייבת הנגשת מבני ציבור. במציאות אנחנו רחוקים מאוד מהמימוש של התקנה הזו. יש רשויות שמערימות המון קשיים בדרכנו. קחי למשל את העובדה, שאני לא יכולה להיפגש עם ראש עיריית קריית ים או קריית אתא בלשכתם, מכיוון שאני לא יכולה להגיע אליה. ברגע שנבחרתי למועצה, ולמרות שבניין העיריה עתיק ולא נישאר בו לנצח - הותקן בו מעלון, וכך גם בקרית מוצקין. יגידו שמסעדה זה לא צורך חיוני, אבל זה מדד מייצג להשתלבות של אדם עם מוגבלות בחברה. אני יכולה לשמוע מבעלים של מסעדה שנגיש אצלם, ושאבוא בשמחה, ואני מגיעה ואני רואה שיש מדרגות שמובילות לשירותי נכים. זו אפילו ציניות מסוימת. כל זמן שהדברים הללו לא נפתרים - יש לנו עוד הרבה עבודה".

 בתמונה: ד"ר רויטל סבירסקי, גיורא לב ומתנדבי נגישות ישראל בצפון

 

הכתבה פורסמה לראשונה ב - NRG ובזמן קריות

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד