מרגש: ילדה עיוורת סיימה מרתון

ריצת מרתון תישמע לכל מבוגר כמעט כמו משימה מאתגרת במיוחד, בטח לילדה בת 11, ודאי וודאי אם היא עיוורת. אך כל ה"מכשולים" הללו לא הפריעו לווקאנה אואדה מיפן לחצות את קו הסיום במירוץ שהתקיים בהוואי לאחר 14 שעות ריצה. איך היא עשתה את זה? משפחתה סימנה לה בקודים קוליים את כיוון הריצה
22/12/2011
 
 
וואקנה אואדה בסיום ריצת המרתון

 

לא פעם ילדים מלמדים אותנו, המבוגרים, דברים מפתיעים על החיים. השבוע ילדה אחת בת 11 לימדה את העולם כולו שיעור חשוב ומרומם נפש על נחישות, כח רצון וכוחה של אהבת אם, כשהצליחה לסיים מרתון שלם, וזאת על אף שהיא עיוורת מלידה. ווקאנה אואדה היפנית סיימה את המירוץ אחרונה, אך כנראה מדובר בפעם הראשונה שבה אחרון המתחרים מקבל יותר שבחים ותרועות מאשר הזוכה במקום הראשון.

 

הדריכו אותה בעזרת קודים

 

ווקאנה הצעירה חצתה בדמעות את קו הסיום של המרתון הראשון בחייה, שנערך בהונולולו שבהוואי, לאחר 14 שעות, שלוש דקות ו-12 שניות, ו-42 ק"מ, ישר לתוך זרועותיה החמות של אמה, שעודדה והנחתה אותה, האמינה בה וליוותה אותה לאורך כל הדרך. פרט לווקאנה, השתתפו במירוץ, הנחשב לחמישי בגודלו בארה"ב, 19 אלף איש.

 

מירוץ היה קשה מאוד לווקאנה, שהתאמנה לקראתו רבות בעיר בה האי מתגוררת, טויוטה סיטי שביפן. "לפני נקודת החצי הרגל שלה התחילה לכאוב והיא מתחה שריר. לא פעם היא כמעט החליטה להפסיק את המירוץ", סיפרה אמה של ווקאנה לחדשות המקומיות, "אבל בזכות הצוות שתמך בה היא היתה מסוגלת לסיים אותו".

 

כשהאם מדברת על צוות, הכוונה היא לבני משפחתה של הילדה: האם, האב ואחותה הגדולה, אשר במהלך המירוץ כולו עודדו אותה והדריכו את דרכה מצידי המסלול בעזרת קודים, כשהם קוראים בשמה שוב ושוב. מדי פעם, כשהיה צורך בכך, הם גם נכנסו פנימה ותמכו בה, גופנית ורגשית, ודאגו להוכיח לה ולעצמם, שלילדה יש יכולות יוצאות דופן, ושגם עם מגבלה כמו עיוורון אפשר להשיג הישגים באמת יוצאי דופן. לא נשקפה סכנה לווקאנה, מאחר שרצה אחרונה במשך כל הדרך, והוריה, כאמור, שמרו עליה מקרוב ומרחוק במשך כל 14 השעות, ודאגו שהיא בסדר, ובאמת מעוניינת להמשיך ולהתקדם.

 

המירוץ המדובר פתוח לנשים, גברים ואנשים מכל הגילאים ומכל העולם, והזוכה במקום הראשון, ניקולס צ'לימו, שזכה גם בשנה שעברה, מצא כשסיים את המסלול הרבה פחות עניין תקשורתי מווקאנה הקטנה, אותה קיבלו במטר של עלי כותרת של פרחים, כנהוג בהוואי, תרועות, פלאשים וצוותי טלוויזיה. ווקאנה, מן הסתם, לא ראתה את כל זה. אותה עניין רק דבר אחד -  למצוא בחשיכה הרועשת את החיבוק החם של אמא, ולבכות שם בכי משחרר של ניצחון.

 

כפי שפורסם לראשונה באתר מאקו

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד