תחושת השייכות / משה אהרון
14/08/2007
 
 

שמי משה אהרון, בן 31 סטודנט נשוי ואב לשניים. מתנדב פעיל במד"א .

כחלק מהרבה אנשים המחפשים בעולם הדרכה או שיוך או אפילו שיוך לדבר מה שהם היו רוצים לעשותו (כלומר מותר לי לחשוב שאלוהים נמצא בקופסא אם זה יחייה את ה"אני הדתי" שקיים בתוכי. אני יכול להאמין), אני מאמין שטבע האדם נובע ממקום שהוא מחליט שהוא שייך.
אני מוכן לעזור במקום שאנשים עוזרים בו - טבע הרופא.
אני מוכן להלחם במקום שכולם לוחמים בו - טבע החייל הקרבי,
אני מוכן להקריב היכן שאפשר לתת - טבע של אדם שעוד לא החליט לאן הוא משתייך.
 
ישנם הרבה אנשים המוכנים לעזור וישנם אלו שלא מוכנים לקבל את עזרתם, השאלה מתי להרים ידיים?!
תמיד אומרים שברגעי משבר "עם ישראל מתאחד", האם אין אנשים שברגעים אלו  חייהם נמצאים במשבר?

ההשתייכות הפכה במרוצת השנים לצורך המבוסס על כסף, אם יש כסף אתה שייך וצרכיך הם צרכינו.
נושא התנדבות מייחס טעם רע לאלו שבאמת רוצים לעזור, ההשתייכות הפכה להיות נושא גדול מאוד של כסף כך, שאם ברצונך ל"התנדב" מלא את מקומך בכסף. אנשים בעלי לב רצויים יותר מאשר כסף חסר רגשות.
 
במרוצת השנים ישראל שלחה סיוע רפואי למדינות עולם שלישי, טוב ליבם של הרופאים המוכנים לעבוד על בסיס משכורת בשותף פלוס לינה וטיסות כדי להגיע על ליבם של החולים החיים באותן מדינות.
חשוב לציין: הרופאים נשלחים ע"י קבוצות משקיעים הנמצאות בחו"ל והמשתתפות לצורך מסעי הסברה ופרסום.
איפה ה"אנחנו – הישראלים"  הזקוקים לעזרה הבאה מתוכנו?, האם משהו התקלקל באופן המחשבה?
 
כאן מובאת הסיבה האמיתית לכתיבתי,
ההרגשה של "אני רוצה להיות שייך" החלה בי כבר לפני 10 שנים שסיימתי את השירות הסדיר. לא מצאתי את הדרך הנכונה שתוביל אותי למקום שמטפח אותי ב- 3 שנים אחרונות.
כשאתה עושה את דברים מושלם, משהו בתוכך מרגיש שלם במעשיך.
הכרתי הרבה אנשים המאמינים שהם טועים, טועים בצורת הגישה לחינוך הילדים, טועים ביחס שחילקו להורים ואלו טועים ביחס ש"בין אדם לחברו". המשותף לכל ה"טעויות" שאלו דברים שבמעט מחשבה היה אפשר לשנות ואפילו במעט. לעומת זאת ישנה ה"דרך ללא טעויות" כלומר תן מעצמך לאדם אחר (ולא בכסף), ספר לכולם, לילדים שלך ושכנים שלך – תמשיך לעשות ולעסוק – ותן לאנשים להבין את מעשיך שהם חלק ממך.  כנראה שילדיך ילמדו ממך ואנשים שנגעת בליבם ירצו להשתייך למה שאתה מרגיש משויך אליו, תן למעשיך להוביל אותך.
 
אני עובד בחברת הייטק (אם מותר, אלביט מערכות). בסוף שבוע האחרון חיפשו מתנדבים לצורך לימוד שכבות חלשות לבגרויות, צביעת בתים ועוד כהנה וכהנה פעילויות התנדבותיות.
קיימים הרבה אנשים שעוזרים, לא מזה אני מתפעל, קיימות חברות רבות (אני ממשיך ומאמין) שמקיימות פעילויות כאלו. אבל אני יותר התפעלתי, מהתור להרשמה שהחל דווקא בזמן ארוחת הצהרים. חדר האוכל היה מלא באנשים שעניין העבודה לא היה הנושא החשוב ביותר, אלא לאן הוא השתייך .

לפני כשנה וחצי, לאחר שניסיתי לעבוד בחברת "אמבולנס פרטי", ראיתי את חוסר האונים שחולים נמצאים בו.
הכרתי נכים, חולי דיאליזות ולעתים הגעתי לאירועים שבהם נאלצתי להיות חובש "מוציא נכה" מביתו. אני לא מרחם על עצם היותו נכה, אני מרחם על אותו אדם שהרים ידיים והוכיח לעצמו שהמצב הקיים נעשה גרוע מיום ליום, וכאן שום גורם בריאותי לא היה קשור.
היה לי העונג להכיר את המטופלים (ולפעמים את המשפחות שלהם), הכרתי אנשים שרתוקים לכיסאות גלגלים מאז היותם ילדים קטנים. אבל הכרתי גם אנשים שהיו מוכנים להכל על מנת לחזור לתפקוד היומיומי.
אבל ישנה בעיה אחת שנקראת " מחסום הדלת":
מה עושה אדם שביום מן הימים נקבע עליו "לשבת מאסר עולם" (על כיסא, הכוונה, בפי אחד החברים שהכרתי) והוא גר בבית ללא מעלית והוא עוד צעיר ברוחו ובכוחו. לשם העניין, קומה ראשונה עם שלוש מדרגות?

במשך תקופה זו ניסיתי לעזור בכל מיני רעיונות, ולבסוף חשבתי על רעיון:
מתקן נוסף לכיסא לצורך טיפוס על מדרגות.
המתקן מתחבר לכל כיסא, העלות שלו מסתכמת בכמה מאות שקלים, בטיחות הנכה אינה מוטלת בספק. המתקן הוא מכני לחלוטין ללא אחזקה יקרה ומיותרת, וביום יום אפשר לצאת מהבית ולהשתתף בחיי היום-יום ככל ההולכי על שניים. משקל המתקן ( בשלב הפיתוח הראשוני שלו ) הנו 8 קילו ( מחומרים קשיחים – נבנה לצורך מודל ).
 
היום אני מרגיש – דמות חינוכית, מאתגר אנשים שונים לחשוב כמוני ומחזק את הקבוצה "שלי".
אתה רוצה להיות שייך? תעמוד ברף הציפיות שאנחנו כקבוצה דורשים ממך.

לחסרי האמונה:
במקום שאני הרגשתי חסר ערך הפכתי את היוצרות (תרתי משמע). אני מקווה שלא בזכות הכסף, אוכל להשפיע ולעזור לקהל אנשים גדול יותר.
 
היה לי העונג לכתוב בפעם הראשונה.

תודה רבה.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד