לערן בננו האהוב / דורון אלמוג
22/02/2007
 
 
הגדל

‏יום רביעי י"ט שבט תשס"ז

‏07 פברואר 2007

ערן בננו האהוב,

כל כך רציתי לראות אותך מחייך וצוהל במרחבי הכפר שבנינו. חלמתי ללמד אותך לרכב על סוס, לרוץ איתך במרחבים הצהובים-ירוקים של הנגב, לטייל בג'יפ ביחד, לראות אותך אוכל בהנאה את הקציצות שסבתא מרגלית הכינה עבורך, לשחות ביחד בברכה, לחבק אותך, לנשק אותך ולראות את עינייך הכחולות מחייכות חיוך קטן של אושר.

כנראה שביקשתי יותר מידי עבורך. אתה שמעולם לא התלוננת, שמעולם לא קבלת על כלום, שמעולם לא קראת לי אבא, ושתיקתך הצועקת הייתה בתוכי כעמוד האש. רציתי לברוא עבורך עולם יפה, מאתגר ומחבק בחום של אהבה אמיתית.

כולנו יודעים ערן שלנו שאתה היית הכוח שבנה את עלה נגב. אני רק הייתי השליח שלך בני האהוב.

כשנולדת קראנו לך ערן, כמו לאחי ערן שלא חזר מהמלחמה ההיא. כמו לאחי ערן ששכב שבוע ימים מדמם בשטח עד שחולץ. ואני נשבעתי בני האהוב שאותך לעולם לא נשאיר לדמם בשטח.

רצינו שתהיה אמיץ וחכם, רגיש, מצחיק ומוצלח, כמו אחי ערן שלא חזר מהמלחמה. היו לנו חלומות וציפיות שהתנפצו.

לך היו תוכניות אחרות. מתוך המלחמה ההיא של אחי ערן לקחת אותנו למלחמה אחרת, מלחמה קשה ואכזרית שכמוה לא הכרנו. הובלת אותנו במשעולים שמעולם לא צעדנו. לימדת אותנו את השיעור המאלף ביותר של חיינו. שעור שבו היינו כחגבים. ובשיעור הזה הצבת בפנינו רף גבוה מאד. אנחנו באנו לשיעור הזה עם הסרגל שהכרנו, סרגל ההישגיות, ואתה קבעת סרגל מדידה אחר. סרגל הרגישות.

ערן בני האהוב,

היית הפרופסור הגדול של חיי. המורה והמחנך שלימד אותי יום יום פרק נוסף שאיש מלבדך לא יכול היה ללמד. הצבת בפני רף גבוה מאד. קראת לי לשנות סדרי עולם. להניף את דגל הרגישות והאהבה למען החלשים והמוגבלים ביותר בחברה, למען ילדים כמוך, שקולם מעולם לא נשמע. רציתי להיות התלמיד המצטיין בכיתתך. לקבל ממך בסוף כל שעור רק חיוך קטן של אושר. חיוך שהיה המצפן שכיוון אותי.

ועכשיו עזבת אותנו. כל כך צעי. רק בן 23. ואני צריך להמשיך ולנווט את חיי במרחב עם צוואה בלתי כתובה, בים סוער של כאב ודמעות כשבידי המצפן המופלא שבנית במשך 23 שנותיך, המצפן שינווט אותנו למחוזות שביקשת לעצב עבור ילדים ומבוגרים מוגבלים, בתוך חברה הישגית, המניפה גבוה גבוה את דגל המצויינות האישית ושוכחת לעיתים, שיש רבים רבים כמוך, שאינם משתתפים בתחרות הזאת. זקנים וחולים, מוגבלים ונכים, שמניפים בשתיקתם האילמת את הדגל שלך. דגל הרגישות האנושית.

ואתה ביקשת ללמד אותנו להתבונן באמת הכואבת, ללא בושה, ללא רגשי אשם, ללא צביעות מתחסדת, ללא זיוף. ביקשת ללמד אותנו שאהבה ללא מחוייבות לנתינה בלתי מתפשרת, איננה אהבה והמשפט הנשגב "ואהבת לרעך כמוך" הוא סיסמא נבובה אם לא מתרגמים אותו לעשייה מפרכת, סיזיפית, מאתגרת, עבור ילדים ואנשים כמוך.

שאלת אותי כל יום בשתיקתך הצועקת: "אבא, האם אתה זוכר? האם בתוך המרדף היום יומי שאתה מצוי אחרי הישגים חדשים, אתה זוכר שאיכותך כבן אדם אינה נמדדת רק במימושים חומריים להאדרת האגו, אלא גם במידת הרגישות שתגלה כלפי אלו שאין להם אגו בכלל."

הצבת בפנינו רף גבוה מאד בני האהוב. רף גבוה מאד שרוב הזמן התקשינו להתמודד איתו. קבעת את רף הרגישות האנושית והחברתית לקולם הדומם של אנשים כמוך.

הצוואה שלך ברורה ילדי האהוב. לזכור תמיד שהשרשרת האנושית נמדדת בחוליה החלשה ביותר, והחוליה הזאת עשויה להיות מקור העוצמה שלנו, אם נמשיך לנווט את דרכנו עם המצפן המופלא שהפקדת בידנו. השבעת אותי להיות חזק עבורך. היום אני מבין שהתכוונת שאהיה חזק למימוש צוואתך. היום אני יודע שאצטרך להיות חזק כפליים להמשך המסע.

הייה שלום ילדי האהוב,

מלאך של טוהר,

נשמה מופלאה.

לעולם לא אחדל לייחל לעוד חיבוק אחד,

לעוד מבט אחד של עיניך הטובות,

לעוד חיוך אחד.

 

אני כל כך מתגעגע אליך ילדי האהוב.

 

שלך אבא.

 

דורון אלמוג,

אבא של ערן.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד