חלומות שלא התגשמו
16/09/2006
 
 
הגדל
ברצוני לכתוב כי היו לי חלומות שלא כל כך התגשמו. כשנולדתי אומנם נפגעתי בשיתוק מוחין אך למדתי בבית ספר רגיל והכל בתמיכת הורי הטובים שעזרו לי ותמכו בי, כמו כן היצטרכתי להיתמודד בעשיית שיעורי הבית שבשבילי זאת הייתה משימה לא קלה וגם עשיתי המון תרגילי פיזיותרפיה. לא אתאר לכם עד כמה קשה ההיתמודדות בשביל הנכה אשר נפגע בכל מה שקשור במוטוריקה כגון: לכפתר כפתורים, לשרוך שרוכים, להיתמודד אם רוק שנוטף כל העת מהפה, כמו כן אם שיווי משקלי שכן הליכתי לא הייתה יציבה, אם צרכי שלא פעם היקשו על יציאתי ולמען להקל על קושי זה אימי היצטרכה לתת לי נר או חוקן, גם האוכל שהוגש לפני נפל מידי הרועדות בזמן שהחזקתי את הסכו"ם, ואימי הטובה היצטרכה לקשור סינר סביב צוארי כדי שלא אתלכלך, וכמובן אם השיעורים שהיצטרכתי להכין אותם וזה דרש ממני ריכוז אשר לא פעם היפריע לי מפני הרעש שבחוץ על כן סגרו אותי בחדר כדי שאוכל להיתרכז וכך למדדי ושיננתי את החומר בעל פה בעזרת מורה אשר באה לבתינו כדי לעזור לי, אך תודה לאל היתגברתי על רוב המיגבלות וכך עברה לה תתקופת ילדותי בבית חם ואוהב כשאני מוקף במכרים של אבי שכן בבית תמיד רקדו ושמחו ולא פעם נסעתי אם הורי לים או לחיק הטבע או למסעדה, בן יחיד אני להורי ניצולי השואה אשר גם נולד בשנת 51 שאז עוד לא ידעו על אודות המחלה ואימי היצטרכה לחפש מידע לגבי שיתוק מוחין בסיפרות אנגלית וכן היצטרכה להתייעץ אם רופאים, וכך עברה לה תקופת ילדותי שהייתה לא קלה. לפני תום שמונה שנות לימוד בבית הספר היצטרכתי לעבור את בוחן הסקר שהכשיל אותי וכן אבי נפטר וכך התחילה לה תקופת היתמודדות חדשה בלי אבא שהוא היה יקר לי וכן עברתי למוסד הרחק מבית הורי כשחברי היו ברובם מפגרים. למרות שהירגשתי עצוב ואומלל אך לאט לאט היתרגלתי למקום שהיה מוקף בנוף מדהים על עמק יזרעאל אשר נתן לי השראה לכתיבת חיבורים ושירים ואפילו לציורים. עובד סוציאלי אשר עבד בכפר אמר לאימי כי אולי מוטב שאחיה מחוץ לכותלי המוסד בחיים הרגילים, ושוב החל המסע לקראת חיים לגמרי חדשים כשהפעם אצטרך להיסתגל לגמרי לבד בתור אדם בוגר, כאן מצאתי את עצמי בתחנת האיבחון שבתל השומר כשבמהלך שהותי פרצה לה מילחמת יום הכיפור, ולאחר מכן עברתי למפעל המוגן אשר בחסות "אילן" שבו עבדו חברי הנכים. כאן עבדתי במלוא המרץ והיה לי מאוד איכפת מהחברים והתגאתי לעזור להם ואפילו נסעתי לאחר שעות העבודה יום יום לבריכת "ספיבק" אשר ברמת גן וכך עברתי תקופה זו בשימחה ואפילו היו לי חברות שמאוד חיבבתי אותם, אך ראיתי שיש צד אחר לחיים אלה שלא תמיד מאירי פנים לנכים שלא פעם צריכים להיתמודד בעיר שלא תמיד יש בה מקומות נגישים ונוחים, אני למשל ניתקלתי לא פעם בסוטי מין ובאנשים לא אמינים אשר ניצלו את תמימותי וזה הרגיז אותי לא פעם עד שיום אחד נשבר לי כי הירגשתי כי אולי אני לא שפוי בדעתי והחלטתי כי אולי אגש לביטוח לאומי במטרה שאולי יעזרו לי להשתקם ולהתקדם אך כמובן שניתקלתי בסירוב אבל אני היתעקשתי עד שהיפנו אותי למחלקה אשר משקמת אנשים ומלמדת אותם. אני זוכר כי יום יום נסעתי באוטובוס למקום שיקומי אשר ברעננה שבו יש כל מיני עבודות ובין אלה אני מוצא את עצמי כשאני יושב בחדר מול מחשב ולומד, כך החל עוד מסע לקראת היתקדמותי בחיים, והיום כשאני בוגר אני מרגיש את עצמי כעצמאי לכל דבר כמו כל אדם בריא ומוכיח שנכה למרות כל המיגבלות יכול לנהל חיים מאוושרים כי אחרת הנכה נהפך להיות מתוסכל ומושפל.
 
מיכאל
הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד