אתר נגישות ישראל - עמוד הבית |
הרשמה לניוזלטר | English | عربي |
![]() |
כובשים את מצדה בעיניים עצומות / שחר תמיר |
||||||||||||
24/02/2008 | ||||||||||||
|
||||||||||||
"כשנשאלתי: כיצד אבקש לסיים את חיי? עניתי: את חיי ארצה לסיים במרוץ מרתון מלא, לאכול סטייק אדיר מימדים ביחד עם שתי בירות והר של צ'יפס." מוקדש בתודה רבה לעמותת "אתגרים": "הסיפור הבא שלך הוא מרוץ חצי מרתון" אמר לי חזי רול, כשארז את אופני הטנדם עליהם רכבנו: הוא מלפנים ואני מאחור, במסע 'רוכב ישראל' האחרון. "מה אתה חושב כל כך?" הוסיף, "אם תתאמן מספיק, תעשה את זה בזמן של שעתיים" "תפסיק לבלבל את המוח ותתחיל להתאמן, אתה תראה שתעשה את זה כמו כלום", אמר חזי. התחלנו להתאמן, כשאנחנו קשורים בפרק היד ברצועת גומי קצרה וסיכמנו סימנים כדי שתהיה בינינו הבנה בזמן הריצה. האימונים הראשונים היו קשים מאד, אך הריצה בחוץ, באוויר החופשי ולחוף הים, היתה נעימה לי הרבה יותר מן הריצה על מסלול הריצה שבחדר הכושר, אותו נטשתי לטובת תחומי ספורט אחרים לפני מספר שנים. באימונים הבאים כבר זרמו לי הקילומטרים מתחת לרגליים - פארק הירקון והטיילת שמעל חוף הים. רחש הגלים, ריח הים ומשב רוח קלה גרמו לתחושה טובה בזמן הריצה. כך נראו האימונים חודשיים לפני ועד לרגע האמת. מספר ימים לפני המרוץ החל לעלות אצלי סף ההתרגשות. חשבתי על הרגעים שלפני, רגעים חגיגיים אותם הכרתי ממרוצים קודמים בני הפעם זה הולך להיות כפול! יצאנו מתל אביב ב-5.00 בבוקר. הדרך לעין גדי עברה מהר והגענו כמעט ראשונים. "אל תדבר כדי לא לבזבז כוחות" היסה אותי רן בתחילת הריצה. חזי לקח עבורנו את בקבוקי המים בנקודות החלוקה, שתינו ושפכנו על עצמנו כדי להתקרר. לאחר עשרה קילומטרים וג'ל אחד שחיזק אותי, הרגשתי חזק יותר. בקילומטר האחד עשר, חזי עדיין רץ לפנינו כעמוד האש שלפני המחנה ופילס לנו את הדרך בין הרצים אך על פי נשימותיו הרגשתי שעוד מעט הוא ירד בקצב וימשיך לבד מאחורינו. אחרי הקילומטר ה-12 נותר חזי מאחור לאחר שבירך אותנו בכל ברכות ההצלחה האפשריות. "יופי שחר! אתה חזק, ואנחנו בקצב טוב מאד" אמר לי רן כשחלפנו על פני קבוצת רצים שקראו "כל הכבוד" ומחאו כפיים. בקילומטר ה-16, כבר הרגשתי את גופי מתחיל להיחלש. בקילומטר ה-7, כבר שפכתי את כל תכולת בקבוק המים על הראש, כדי להתקרר מעט. "אתה חזק! ואנחנו בקצב טוב" חזר רן. בקילומטר ה-18 זה כבר הפך למשבר, אך זה לא הזמן לפרוש, חשבתי. את שלושת הקילומטרים האחרונים התעקש רן להמשיך בקצב גבוה, תוך שהוא מעודד אותי: "אנחנו מסוגלים לסיים גם בפחות משעתיים" או "אנחנו שתי פסיעות מהסוף".
מספר רצים שהגיעו אל הקו, אולי חצי שנייה לפני, השמיעו את הצליל. שעתיים ועוד 59 שניות, הייתה תוצאת הסיום שלנו. לאחר רחצה בספא ומקלחת טובה סיימנו בארוחה במסעדה. לסיכום: חוויה מיוחדת, הרגשה נפלאה אחרי, לדעת שעשיתי את זה! מכאן אודה לכל מתנדבי עמותת אתגרים שמובילים אותנו אל החופש האמיתי. באיחולי הצלחה רבה לכל הספורטאים, בכל ענפי הספורט. למעוניינים להצטרף לקבוצת הרצים העיוורים של אתגרים |
||||||||||||
|
||||||||||||