כובשים את מצדה בעיניים עצומות / שחר תמיר

24/02/2008

צילומים באדיבות אתר שוונג
צלם: אילן סבירסקי

"כשנשאלתי: כיצד אבקש לסיים את חיי? עניתי: את חיי ארצה לסיים במרוץ מרתון מלא, לאכול סטייק אדיר מימדים ביחד עם שתי בירות והר של צ'יפס."

מוקדש בתודה רבה לעמותת "אתגרים":
חזי רול - מתנדב יקר שאימן אותי באופן אישי לקראת המרוץ.
משה בן הרוש - מפעיל חוג הריצה של עמותת אתגרים.
רן לוי - מתנדב שליווה אותי במרוץ עצמו.

"הסיפור הבא שלך הוא מרוץ חצי מרתון" אמר לי חזי רול, כשארז את אופני הטנדם עליהם רכבנו: הוא מלפנים ואני מאחור, במסע 'רוכב ישראל' האחרון.
זה נראה לי כחלום רחוק ממני לפחות לעוד מספר שנים, כשלגופי משקל עודף והחורף הקרב אוסף את הגוף והנשמה אל הפוך החם.

"מה אתה חושב כל כך?" הוסיף, "אם תתאמן מספיק, תעשה את זה בזמן של שעתיים"
אין סיכוי, עניתי, לאחר שלא רצתי מספר שנים, והמרחק הגדול ביותר שרצתי היה 12 ק"מ אין מצב שאני עושה את זה.

"תפסיק לבלבל את המוח ותתחיל להתאמן, אתה תראה שתעשה את זה כמו כלום", אמר חזי.

התחלנו להתאמן, כשאנחנו קשורים בפרק היד ברצועת גומי קצרה וסיכמנו סימנים כדי שתהיה בינינו הבנה בזמן הריצה.

האימונים הראשונים היו קשים מאד, אך הריצה בחוץ, באוויר החופשי ולחוף הים, היתה נעימה לי הרבה יותר מן הריצה על מסלול הריצה שבחדר הכושר, אותו נטשתי לטובת תחומי ספורט אחרים לפני מספר שנים.

באימונים הבאים כבר זרמו לי הקילומטרים מתחת לרגליים - פארק הירקון והטיילת שמעל חוף הים.

רחש הגלים, ריח הים ומשב רוח קלה גרמו לתחושה טובה בזמן הריצה.

כך נראו האימונים חודשיים לפני ועד לרגע האמת.
"אני אמצא לך רץ חזק ממני", אמר לי חזי לאחר אימון טמפו מתיש וקרא לרן לוי - רץ ותיק ומתנדב ב'אתגרים' (רן הוא אחד ממלוויו של בזה נבבה - רץ המרתון האולימפי העיוור וזו הסיבה ששמתי מבטחי בו וסמכתי עליו בעיניים עצומות).

מספר ימים לפני המרוץ החל לעלות אצלי סף ההתרגשות. חשבתי על הרגעים שלפני, רגעים חגיגיים אותם הכרתי ממרוצים קודמים בני 10 ק"מ, בהם השתתפתי ביחד עם דודי ישראל. הרבה אדרנלין:

הפעם זה הולך להיות כפול!

יצאנו מתל אביב ב-5.00 בבוקר. הדרך לעין גדי עברה מהר והגענו כמעט ראשונים.
מעגל המתופפים הברזילאים כבר הכניס לי את האנרגיות של המעמד והמקום.
נקשרנו: פרק יד שמאלי אל פרק יד ימינו של רן, והמתנו ליריית הזינוק.

"אל תדבר כדי לא לבזבז כוחות" היסה אותי רן בתחילת הריצה.
חזי רץ לפנינו ופילס לנו דרך בין הרצים האחרים.
רן ספר את הקילומטרים וחישב את הזמן היחסי: למה הוא עושה לי את זה? חשבתי, בלי לדבר.
הקילומטרים הראשונים בתחילת הריצה תמיד קשים לי יותר. הפעם נוספה גם ההתרגשות ולא עשתה לי חיים קלים בכלל.

חזי לקח עבורנו את בקבוקי המים בנקודות החלוקה, שתינו ושפכנו על עצמנו כדי להתקרר. המים הקרים נתנו לי כוח ולאחר הקילומטר השביעי הגברנו קצב. לפי חישוביו של רן היינו במהירות: 5 דקות ו-50 שניות לקילומטר, מה שיביא אותנו אל קו הסיום בשעתיים לערך.

לאחר עשרה קילומטרים וג'ל אחד שחיזק אותי, הרגשתי חזק יותר.
הקשבתי לרגליים הטופפות בצעדי ריצה מסביבי, כשמדי פעם שמו לב לכך שאיני רואה, מחאו כפיים וקראו: כל הכבוד!

בקילומטר האחד עשר, חזי עדיין רץ לפנינו כעמוד האש שלפני המחנה ופילס לנו את הדרך בין הרצים אך על פי נשימותיו הרגשתי שעוד מעט הוא ירד בקצב וימשיך לבד מאחורינו.

אחרי הקילומטר ה-12 נותר חזי מאחור לאחר שבירך אותנו בכל ברכות ההצלחה האפשריות.
רן ואני הגברנו את קצב הריצה, ועל פי חישוביו בקילומטר ה-14 אנו עתידים לסיים את המרוץ בשעתיים בלבד.

"יופי שחר! אתה חזק, ואנחנו בקצב טוב מאד" אמר לי רן כשחלפנו על פני קבוצת רצים שקראו "כל הכבוד" ומחאו כפיים.

בקילומטר ה-16, כבר הרגשתי את גופי מתחיל להיחלש. בקילומטר ה-7, כבר שפכתי את כל תכולת בקבוק המים על הראש, כדי להתקרר מעט.

"אתה חזק! ואנחנו בקצב טוב" חזר רן.
אני כבר מתחיל להיחלש, אמרתי."אל תדבר כדי לא לבזבז כוחות!"

בקילומטר ה-18 זה כבר הפך למשבר, אך זה לא הזמן לפרוש, חשבתי.

את שלושת הקילומטרים האחרונים התעקש רן להמשיך בקצב גבוה, תוך שהוא מעודד אותי: "אנחנו מסוגלים לסיים גם בפחות משעתיים" או "אנחנו שתי פסיעות מהסוף".

שחר ורן על קו הסיום בקילומטר האחרון חושיי התערפלו ואפילו לא יכולתי לחייך, שלא לדבר על כל תגובה מילולית אל הקהל הגדול של אנשים טובים שחיכו לפני קו הסיום ומחאו כפיים לרצים.
אני מנסה לשחזר תוך כדי כתיבה את התגובות החמות של הקהל אלי ואל רן, מספר מטרים לפני הצליל הגואל של קו סיום המרוץ.