סרגל ישר / עדית פאנק
19/02/2008
 
 
הגדל

NRG מעריבבאדיבות ערוץ הניו אייג' של אתר NRG

נולדתי וגדלתי בתל אביב, באזור שהיום אוהבים לקרוא לו "הצפון הישן". לבי היה פתוח לים. שיחקנו "סימני דרך" בחולות של הרחובות הקטנים שהסתעפו מהרחובות הראשיים, שבאחד מהם אבי ניהל חנות נעליים שהפכה למוסד.

באותו רחוב, שנים אחר כך, הייתי פוגשת בקפה מרסנד את יהודה עמיחי, בימים בהם הוא ירד מירושלים אל שפלת החוף. לא פעם הוא ישן אצלי על הספה בסלון, למנוחת צהריים, בין הרצאות. תמיד הוא סיפר לי כמה הוא מתגעגע הביתה. לירושלים שלו. שורה אחת משיר שלו, תמיד תלווה אותי. היא לא נכתבה אלי, אבל נגעה ללבי.

"נתתי לך שעון במקום טבעת
זמן עגול וטוב".

בשכונה בה גדלתי לא היו בעיות חנייה, כי לא היו בה כבישים וגם לא מכוניות פרטיות. איש לא חלם אז על מצוקת חנייה. לא בלב ולא על יד הבית.

הייתי תלמידה בבית הספר היסודי "לדוגמה". ככה קראו לו. בראש השנה האחרון, העיתונאי יגאל סרנה, בן כיתתי, ביקש לראיין אותי לכתבה שכותרתה היתה "שלום כתה א'". בבת אחת חזרו אלי זיכרונות של חצאי מחברות, בהן כתבתי בכתב ברור, בעיפרון מחודד, עם ניקוד מלא, ובלי שום בושה, מה הרגשתי בלילה הראשון של האביב, וגם כמה הייתי צריכה פיפי בלילה הראשון של החורף.

יגאל ואני למדנו ביחד באותו בתצפר, מכיתה אלף. זה היה בתצפר מאוד מיוחד. אולי הכי מיוחד שזכיתי לו בחיי. בעיקר כי פתחו שם כיתה מעורבת, לעיוורים ורואים במקביל. הייתם מאמינים?

לפני למעלה מארבעים שנה, ברחוב בן יהודה, בבתצפר רגיל לגמרי, עם מנהלת קשה וצמוקת איברים, שכולנו פחדנו ממנה, נפתחה כיתה משולבת ומיוחדת במינה של רואים ועיוורים.

אפשר לגשר על מגבלות פיזיות, אם הן פותחות דרך רגשית

כנראה שהטמעתי את האפשרות הזאת כבר אז. שאפשר לגשר על מגבלות פיזיות, אם הן פותחות דרך רגשית. תקשורת אנושית היה שם המשחק.

מבלי שידעתי מה צפוי לי, התנדבתי לחדר הברייל, שעליו חלשה שושנה הנפלאה. חדר שבו ממששים, כותבים במרצע על סרגל מתכת ישר נקודות מוסכמות, מתרגמים את הנקודות העגולות כמו פנקייק מתוק, לאותיות ולמילים, ובעיקר נוגעים כדי לראות משפט שלם.

שלושה יקרים לי היו אז תחת חסותי, מגיל 9 בערך. אריה, מרגלית וחנהל'ה. בעיקר חנהל'ה. שלושתם היו עיוורים. הם חילקו את זמנם בין חדר הברייל של שושנה, לבין לימודים בכתה רגילה של רואים. אחר כך גדלנו, והתחילה עונת  ה"בת-מצוות". אז אימצתי את חנהל'ה ממש.

החגיגות נערכו תמיד בימי שישי אחר הצהריים. כדי שחנהל'ה תוכל לקחת חלק באירוע, היא היתה צריכה להביא בגדים נוספים, ולהישאר לישון בתל אביב. היא ישנה איתי בבית הורי, בעודי חולקת איתה את מיטתי. האם היא זוכרת את זה?

שנים אחר כך למדתי לקרוא שפתיים, ואת שפת הגופנפש

הייתי ילדה אז. כשגמרנו כיתה ח' ועלינו לתיכון, ממש ביום ההוא, גנבתי מחדר העיוורים סרגל מתכת מדהים ביופיו. סרגל ישר של כתב ברייל. כתב עיוורים מיושן, הרבה לפני שהמציאו לכולנו תקשורת אחרת. קשה לי להאמין שמישהו שקורא אותי כעת יודע על מה אני מדברת. זה חפץ מתכתי, שנפתח ונסגר כמו ספר של דף אחד. שני עמודים של שורות ארוכות, שבכל אחת מהן יש 27 מלבנים שנראים כמו חלונות קטנים. שש נקודות בכל חלון.

בדף המתכת התחתון יש מלבן שקעים בגודל אותם חלונות. ממש תבנית מאפינס.

שמים דף עבה [מיוחד מאוד לאותם זמנים] בכריכת המתכת של הספר המשונה הזה, לוחצים את הסרגל עד שהדף נכנס אליו, ואז, בכלי שנראה כמו מרצע פשוט, לוחצים את אותיות האלף בית של העיוורים. אחר כך שולפים את הדף העבה מתוך הסרגל הישר ההוא, הופכים אותו כמו שהופכים תבנית חמה של מאפינס, ובמישוש פשוט, בקצות האצבעות, קוראים את המילים המוקלדות במרצע הנפש של ילדים שלא רואים, אבל רואים הכי טוב בעולם.

הנקודות הבולטות האלה, שכל אחת מהן סימנה אות, והדרך לקרוא את האותיות המצטרפות למילים, ולמשפטים שלמים, היתה לי חוויה מרתקת במיוחד. שפת הברייל היתה השפה הראשונה שלמדתי אחרי שלמדתי עברית, שהיתה שפת האם שלי.

בגיל תשע למדתי לקרוא שפה בולטת שעשויה מנקודות, וניתנת לקריאה במישוש.
שפה שמסמנת את האפשרות לגישור. אלה היו האותיות הכי רוחניות שפגשתי בחיי.  א'-ב' של אהבה אנושית.

העיוורים בכיתה שלנו מיששו את האותיות, ברכות מיוחדת במינה, וקראו כל מה שהם לא ראו על הלוח. הרואים, מיששו את האותיות, וניסו לשמוע את מה שהם לא השכילו לתרגם מתוך חירשות אנושית.

שנים אחר כך למדתי לקרוא שפתיים, ואת שפת הגופנפש. לא חשבתי אפילו לרגע, שיום אחד, אני אצטרך לשוב ולחזור אל קפקא, רק כדי להרגיש כמוהו, במבוך הנסתר שבו איש לא ראה או לא שמע את רחשי נפשו. קיוויתי שכל חיי אני אוכל פשוט לראות ולשמוע, דרך אותו  הסרגל הישר ההוא, זה שמאפשר לנו לקרוא במישוש.

אז איך זה קרה לנו? למה הסרגל הזה לא עובד יותר? הרי הקידמה היתה צריכה להודות בקיומו ולתרגם אותו לא רק לאפשרויות מחשב, אלא גם לאפשרויות אנושיות. האם כולנו נכשלנו?

אהבה, זמן שאול וענבים חמוצים

באותם ימים ממש, בעודי ילדה קטנה, זכיתי גם לטיולי משפחות, שלא כל אחד זכה להם אז. היה לנו אוטו דופין. רכב משפחתי שרק היום אני מבינה למה קראו לו ככה. דופין הוא הדולפין של הימים ההם, רק בלי האות למד. היה לנו דגל שתלינו על האנטנה של האוטו הדולפין שלנו, והיינו חברים  בחברה להגנת הטבע, שכל פעם מחדש הפגישה אותנו עם כביש הסרגל.

כשיגאל סרנה בא לראיין אותי לאותה כתבה, רגע לפני שיצא לאור הספר שלו, "שיטפון", (ספר קטן, נפלא ויוצא מן הכלל) הוא עשה לי שיטפון בלב, וגם חשק לבקש ממנו הקדשה. רציתי שהוא יכתוב לי בכתב ברייל שהוא היה שם באמת. איתי ועם חנהל'ה. שהוא יחתום לי שהוא חבר שלי מכיתה אלף. שזה לא בסדר, שעכשיו, כשאני לא שומעת, אני פתאום גם מבינה, איך ידעתי כבר אז, שאני צריכה ללמוד כתב ברייל, וגם שפת סימנים. ולמה אף אחד לא רואה ולא שומע שיש הרבה יותר ממה שכבר הבנו אז. שמי שלא שומע את מי שלא רואה, ומי שלא רואה את מי שלא שומע, לעולם לא יבין את הסרגל הישר ההוא. סרגל מתכת עם בליטות משונות שמאפשר לנו לקרוא בו הכול, במגע אנושי אחד של מישוש.

לפני כמה שבועות, בדרך לצפון, מנומנמת, פתאום פתחתי עיניים ושאלתי את הנהג שהסיע אותי לטיול המשותף שלנו: תגיד, זה לא כביש הסרגל?

הנהג הצעיר, המהיר, עם האוזנייה האולטימטיבית שמאפשרת שילוב של מפת-דרך, מוזיקה, הורדות וירטואליות וראיית הנולד ממש במקביל, התקשה לשמוע אותי.

סרגל? הוא שאל, אמרת סרגל? ובו זמנית העביר לטייס אוטומטי וגנב לעצמו זמן.

הילד שישב במושב האחורי, בערך בן שלוש, שאל אותי מה זה סרגל. כביש זה לא טוב הוא אמר, כביש זה מסוכן. סרגל זה גם כן מסוכן?

בילדותי, גנבתי הרבה יותר מפעם. גנבתי אהבה, זמן שאול וענבים חמוצים. ילדים יודעים לגנוב, אבל גם יודעים להודות. גנבתי אז סרגל ישר אחד ממתכת, כי ביקשתי לקחת אותו כמזכרת, שלא נתנו לי. גנבתי אותו מאהבה. מעין חוסר יושר זמני שהשאיר בי זיכרון מוצק של שפה אחרת. שפה שעד היום אני תוהה וטועה בה. כתב ברייל של רואים. מישוש שמאפשר שמיעה.

הסרגל ההוא שמור אצלי. הוא מונח במגירה השמאלית, בארון המטבח שלי, סרגל מתכת עם שקעים, לצדם של מתכונים נפלאים שאספתי, על דפים מקומטים, בבתים שהתארחתי בהם במשך חיי. טעם שאין לו סוף.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד