שוויון בתעסוקה / אורן דבוסקין
23/01/2008
 
 

קראתי את הכתבה שפורסמה במעריב בתאריך 17/1/08, עם הכותרת הנשק הסודי של רפאל.

למרות כתבה טובה, עניינית, וכזו המקדמת שוויון בתעסוקה, עדיין רואים בה כמה סטיגמות מצערות, שעל כולנו לעמול כדי לנפץ.

ראשית, הביטוי "חרשים אילמים".  חירשות כבר לא באה יחד עם אילמות מזה שנות דור. גם עבור אלו שמסמנים בלבד. לחברה המסמנת יש שפה עשירה עד מאוד. שפה שאופן ההתבטאות שלנו, ה"אורליים" לפעמים נראית אפרורית וכבויה לעומתה. חיפוש בגוגל לביטוי "חרש אילם" (כולל הגרשיים) מניב מעל 1,500 תוצאות, להטיה זו בלבד. בושה וחרפה לראות את הביטוי הזה חוזר עוד ועוד. מדובר על סטיגמה חברתית.

כאשר דברים מסוג אלו נכתבים, "הם" מתכוונים לכולנו. כל אדם שיש לו לקות שמיעה, במיוחד אם זוהי לקות שמיעה חמורה עד עמוקה. הדבר על אותו מטבע לשון בה כותבים או מתייחסים לבעלי צרכים מיוחדים אחרים: נכה, עיוור, מפגר, דיסלקס וחרש-אילם. שלא לדבר על הקושי בחברתנו לקבל כל איש או אישה המוגדרים כ"אחר" או "שונה". הציבור הרחב רואה רק את הסטיגמה, אולי כי זה נוח. אולי, כי קשה לקבל שיש דרגות חומרה, שיש דרגות שונות של תפקוד והשתלבות. ועוד יותר קשה לקבל שפעמים רבות אין קשר בין דרגת החומרה, לדרגת התפקוד והיכולת להשתלב בחברה.

קל להתעלם מכך שיש מסביבנו מעבר למה שנוח לנו, מעבר למה שמוגדר כ"נורמטיבי".

נגישות מגשרת בין דרגות חומרה של צרכים מיוחדים להשתלבות, ושוויון הזדמנויות בחברה.

שנית, "הם לא מתלוננים אף פעם", מספר מנהלם האישי. "הם לעולם לא מבקשים העלאה בשכר". אינני יודע אם זהו תיאור המציאות, אני מניח ומקווה שזה היה לצורך הוספת "צבע" לכתבה. שוויון בתעסוקה משמעותו גם שוויון בשכר, וביתר תנאי ההעסקה. בעלי צרכים מיוחדים המועסקים עושים זאת בזכות, ולא בחסד. ועבור אלו מועסקים  עלינו לדרוש תנאים (וכן, גם לבוא בתלונות), כאחד העובדים. אנו צריכים לדעת גם לדרוש, ללא חשש מקשיי תעסוקה אשר אנו לפעמים נתקלים בהם. המודעות לדברים אלו מתחילה בנו.

נוח להטיל את האחריות על אחרים. על הכתב שמעד בלשונו, על המעסיק המפלה, המדינה שאינה מחוקקת, ועל ארגון הזכויות שאינו עושה מספיק. אך עלינו לעמוד על קביעת הנורמות שאנו רוצים שיהיו נהוגים בחברה. במפגשים עם עולם העיתונות והמדיה. אבל גם, ובמיוחד - בעולם התעסוקה.

ראו אותי כדוגמא, אולי שלילית. התראיינתי לתוכנית בשידור חי ללא כתוביות (או תרגום לשפת סימנים). במהלך השידור ציינתי את העובדה הזו, שהשידור אינו נגיש ללקויי שמיעה. היה לי חשוב לציין זאת.

אין לי ביקורת כלפי החבר'ה מהכתבה.
נהפוך הוא, צריך להדגיש את העובדה שכל אחד מאיתנו, מרצון או שלא מרצון, משמש שגריר/ה לאנשים אחרים בעלי צרכים מיוחדים. כל אחד מאיתנו פורץ דרך עבור אחרים, או למצער, מקבע סטיגמות שזמנן עבר.

לחיוב - רפא"ל ראויים לשמש דוגמא לשוויון בתעסוקה, מתן הזדמנות לבעלי צרכים מיוחדים, ודאגה להנגשת מקום העבודה - הזמנת תרגום לשפת סימנים בכנסים והשתלמויות. כן ירבו. יישר כוח למשתתפים בכתבה על הייצוג הנאמן לקהילת כבדי השמיעה והחרשים בישראל, לכל בעלי/ות צרכים מיוחדים, ועל מלאכתכם הנאמנה לביטחון המדינה.

חומר למחשבה:
איך נדע שהשגנו שוויון הזדמנויות?
אם בעוד שנה מהיום סיפור כזה לא יצדיק אייטם.

שלכם, אורן דבוסקין.
קצין צה"ל לשעבר,
זוכה אות השוויון 2004 ובעל לקות שמיעה עמוקה.
סיאלגו - אימון אישי ועסקי,
התמחות בצרכים מיוחדים, תעסוקה, יזמות עסקית.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד