אשת החודש / לימור זגה-שבת
16/01/2008
 
 
הגדל

באדיבות מילבת

שלום חברות יקרות (וגם חברים)

אז... התנדבתי  להיות הראשונה:

שמי לימור זגה-שבת ואני רכזת פורום "נעם לנעם" - נשים עם מוגבלות למען נשים עם מוגבלות.

מאובחנת עם חולשת שרירים, ניידת בעזרת כסא גלגלים ממונע, בת 40 , ממש בימים אלו...

נשואה, אמא  לשני בנים, בני 8 ו-3.

בוגרת תואר ראשון בחינוך מיוחד, ותואר שני בפיתוח תוכניות לימודים באוניברסיטת ת"א, בעלת תעודת מגשר המתמחה בממשק בין גישור ובין מוגבלויות, מסלול לימודים מטעם ג'וינט ישראל.

כשאני חושבת על  עצמי בתור אמא על כסא גלגלים, המילה הכי משמעותית עבורי היא נגישות.

אני מרגישה שנגישות היא ערך קיומי בחיים שלי. המשוואה מאוד פשוטה:

במקום נגיש = אני קיימת, במקום  לא נגיש = אני קיימת???

כאמא, הצורך בנגישות מתחיל מהדברים הכי בסיסיים, ברדיוס תחום מגוריי:
לגינת שעשועים, לחוגים ופעילויות פנאי בקהילה, לרופא ילדים, לאולם קולנוע, לחנויות בגדים וצעצועים, לבתים של החברים, וכמובן ובמיוחד בנגישות לביה"ס ולגן הילדים.

מי שהצליחה לקבל כיתה נגישה ו/ או גן נגיש בפוקס, היא ממש ברת מזל.

אבל.. במקרה שלי הזכות לנגישות לביה"ס לא היתה דבר מובן מאליו.

אני רוצה לקחת אתכם למסע קטן במנהרת הזמן ולחזור שלוש שנים אחורה...

כאשר בני הבכור עלה לכיתה א' היה לי מאוד חשוב כאמא ללוות אותו ביום הראשון ללימודים. לא הייתי מוכנה לוותר על החוויה הזאת  ועל ההתרגשות הרבה שיש ביום מיוחד זה. אבל כאמא עם מוגבלות פיזית נאלצתי להשקיע מאמצים רבים על מנת שהכיתה של בני לא תמוקם בקומה השלישית. היה ברור לי שמצב כזה ישאיר אותי מחוץ לעניינים ולא יאפשר לי להיות אמא (כמו שרציתי וחלמתי) השותפה בתהליך ההסתגלות של בני בשנה הראשונה שלו בביה"ס. לראות איך הכיתה מאורגנת, מה כתוב על הלוח, אלו תמונות תלויות על הקיר, איפה יושב בני, בקיצור... להיות שם עבורו.

יש לציין כי המערכת היתה מוכנה להנגיש לי את הכיתה ביום של אסיפת הורים ובמסיבה כזאת או אחרת אבל אני ביקשתי לזכות בנגישות לא רק פעמיים בשנה אלא במהלך כל השנה, באופן שווה לכל הורה שיכול להיכנס לכיתה של בנו בכל פעם שירצה בכך.

בתחילת דרכי לממש את זכותי לנגישות בביה"ס בשל היותי הורה עם צרכים מיוחדים נתקלתי  באי הסכמה הנובעת משיקולים פדגוגיים של המערכת. אולם עמדתי העיקשת היתה עקבית וטענתי שוב ושוב, שמעבר לכך שאני זכאית לנגישות בזכות חוק השוויון לאנשים עם מוגבלויות, אני גם מאמינה שחברה צודקת צריכה לפתוח את שעריה לכולם. יש פה הזדמנות נהדרת לעורר מודעות בקרב התלמידים, ההורים, המורים וכלל הקהילה לכך שאחד האמצעים לבטא שוויון הוא באמצעות הנגשה, וכיום המילה נגישות חובקת בתוכה הקשרים שונים והשלכות שונות.

נכון שבמאבק שלי הרגשתי לפעמים קצת לבד, אבל גייסתי מתוכי כוחות רבים על מנת שאצליח בדרכי זאת. אני חשה גאווה ועוצמה בכך שסיפורי האישי זכה להיות מושמע ברדיו ברשת ב' בשנה שחלפה, במסגרת שבוע זכויות האזרח במדינת ישראל. זאת גם הזדמנות  להודות לשותפים שלי שחזקו את ידיי ונתנו לי כוח להאמין שאכן אני נאבקת למען מטרה משמעותית, וגם להודות למערכת שנעתרה בסופו של דבר לפנייתי.

היום, בראיה לאחור, ובזכות ההתמודדות שלי, אני מאמינה בדיאלוגים גם במצבים של קונפליקטים שהרי לעתים יש לאחד עמדה שונה מהשני ולכן חשוב לקיים שיח ממקום של כבוד והבנה הדדית.

בנוסף לכך, אני נותנת המלצה חמה, במידה שהדבר מתאפשר,  להיעזר בכל גוף או גורם אפשרי בקהילה, או מחוצה לה, במצב שבו יש תחושה של מעין מבוי סתום. השיתוף בבעיה ויצירת קשר כזה יכול להוות גלגל הצלה ומשאב של ידע וניסיון שעשוי לחסוך אנרגיה חשובה בתהליך ההתמודדות להשגת היעד המיוחל.

חשוב לי להוסיף שכל הצלחה מעצימה ויכולה להעצים אחרות בדרך אל...

כך גם אני חוויתי העצמה כשהשתתפתי בקורס מ"התמודדות אישית לאחריות חברתית" שארגון שתיל פתח לאנשים עם מוגבלויות שונות. ההעצמה של אחד את האחר זו אחת המתנות היפות שקיבלתי בקורס.

כולי תקווה שכל שנה תביא איתה יותר מודעות לזכויות של הורים עם צרכים מיוחדים במסגרות השונות של מערכת החינוך.

אשמח לשמוע תגובות, האם גם את/ן נתקלת/ן בהתמודדות דומה?

שלכן,
לימור


מילבתמדי חודש נקדיש טור אישי לאישה אחרת.

אני בטוחה  שהדברים שכל אישה תמצא לנכון לשתף אותנו יוכלו להעשיר אותנו  ולתת לנו הצצה להתמודדות האישית ולכוחות שדרושים לשם כך.

אם גם את רוצה לכתוב בטור זה, צרי איתי קשר:
בטל': 03-5303739
או במייל limor@milbat.org.il

אני חושבת שכל סיפור יכול ללמד כל אחת הרבה על עצמה...
ובכל סיפור יש עוצמה , גם אם הוא סיפור קשה , עצוב ומתסכל.

אז כדאי שכולנו נקבל כוחות אחת בזכות השנייה באמצעות הסיפורים האישיים שלכן!!!

התפרסם לראשונה באתר מילבת

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד