אתר נגישות ישראל - עמוד הבית

ראשית מאמרי, עלי לציין כי אני נכה שיתוק מוחין, אקדמאי בהשכלתי, ומזה כשנה עובד בעיריית רעננה כנאמן אינטרנט.

שנית עלי להבהיר כי אני תומך נחרצות בתחילת מאבקם המחודש של הציבור הנכים בישראל למען חיזוק ושיפור תנאיי חייהם. עם זאת ברצוני להציע למנהיגי מאבק הנכים קונספציה שונה לגבי ניהול מאבקנו הצודק. מטבעם של מאבקים מעין אלה שהדיון הציבורי בנושא סובב בדרך כלל באמצעות כלי התקשורת השונים, ובשל העובדה כי אנו חיים במדינה בה החדשה של השעה 12:00 בצהריים כבר אינה אקטואלית בשעה 16:00, על המפגינים לדעת לנצל היטב את המדיה לתועלתם. זה אומר לדעת לנמק כל פעם מחדש את הסיבות ליציאה למאבקם. ובהמשך לתחזק אותו וכך לשמר לאורך זמן  את התקשורת לצידם, שאם לא כן מאבקם יפוג מהר מאד.

נהוג לחשוב שאם אנחנו מציגים את עצמנו כחלק מ"מהמסכנים" ומוכי הגורל בארץ זה תופס. זה יכול לתפוס שבוע, שבועיים, שלושה, ואולי אפילו נצליח להשיג את מטרותינו מול הממשלה. אך לא זאת המטרה האמיתית העומדת לפתחינו. אנחנו רוצים להיות חלק אינטגראלי מהחברה הישראלית בכל תחומי החיים.

האם העובדה כי בסופו של יום נצליח להשיג עוד 1,000 ₪ בקצבת נכות, או עוד 700 ₪ בקצבת ניידות, האם בכך נהפוך פתאום להיות חלק מהחברה?
התשובה לכך לצערי היא לא.
היא אולי תשפר ולו במעט את מצבינו, אך אנו נמשיך להישאר מבחינת דעת הקהל כעוד סקטור אזוטרי במניין האין סופי והבלתי נגמר של הסקטורים בארץ. זה בהחלט לא רצוני, ואני כולי תקווה שזה לא רצון שאר הנכים בארץ. כדי שמאבק זה יעלה יפה, על מארגניו לדעת להילחם לא רק עם הממשלה אלא גם עם דעת הקהל. הדבר נעשה רק באמצעות פרזנטציה נכונה של המאבק, כלומר "למה אתם חושבים שמגיע לכם יותר או במקום משה בוזגלו מהצפון"? על "מסכנות" ניתן לעשות קמפיין, אך לא קמפיין טוב.

וזאת הצעתי לפרזנטציה מעט שונה למאבקינו, ניקח לדוגמא את נושא הרפואה והמדע בארץ. כל רפואה מתקדמת בנויה על שני פרמטרים עיקריים (והשלישי, מינימלי ככל האפשר):

1. מחקר ופיתוח שיטות טיפול חדשות, תרופות חדשות המצילות חיי אדם
2. העבודה עצמה בשטח
3. טעויות שנעשות תוך כדי עשייה, דרכן מופקים לקחים, וכך החברה יוצאת נשכרת.

אני, לדוגמא, נולדתי נכה כתוצאה מטעות של מיילד בזמן הלידה, ומה עושים כאשר דבר כזה קורה? בדרך כלל קמה מיד ועדה שתפקידה לחקור ולבדוק את אשר ארע בזמן הלידה כדי  שמקרים כאלה לא יקרו שוב. זאת תרומה לחקר הרפואה ולחברה, תרתי משמע. כי אם לצורך הדיון אותו רופא שיילד אותי הושעה לכמה ימים, נמנעו בכך עוד כמה מקרים כאלה שהיו עלולים לעלות למשלם המיסים עוד כסף. גם זאת תרומה לחברה. ואם מנהיגי ציבור הנכים יהיו  מוכנים להתבונן על מאבקם דרך הפריזמה הזאת, יהיה להם יותר קל לסחוף אחריהם את דעת הקהל בארץ.

מעבר לכך תמיד יש לזכור, כי המשבר הפוקד את אותה משפחה בה נולד ילד נכה, חווה משבר גדול מאד בחיים, ולעתים העזרה הכספית מקילה מאד, גם אם ברוב המקרים היא לא מפצה על "אובדן" הילד הבריא שלא נולד. הצלקת הזאת נשארת עם המשפחה עד יומה האחרון. יתר על כן, הוצאותיה של משפחה בה גדל נכה גדולה לעתים פי כמה מהוצאותיה של משפחה רגילה.

מעבר לזאת, אנחנו צריכים לשאוף להיטמע בחברה הישראלית ולתת את תרומתנו בדיוק כמו האחרים, ויש לנו מה לתרום.  בשנים האחרונות ניטש וויכוח סוער לגבי החובות של המדינה כלפי אזרחיה. הגישה הסוציאליסטית טוענת כי הכלל עובד למען מדינה שמסייעת לשכבות  החלשות כשיש קורלציה בין גובה הכנסת הפרט לבין גובה תקרת המס שאליה הוא השתייך והגישה הקפיטליסטית טוענת שזכותו של הפרט לצבור נכסים ולהרוויח ככל יכולתו מבלי להטיל מיסוי גבוה על עבודתו. כלומר ניתן לומר כי הגישה הקפיטליסטית לא מותירה לאזרח ברירה אלא לצאת לעבוד ולתת את תרומתו לחברה דרך המיסים.

לעניות דעתי, מדינה לא צריכה וגם לא יכולה לדאוג לכל דבר קטן אצל הפרט. המדינה מחויבת להעניק לאזרחיה 4 דברים עיקריים: א' ביטחון, ב' בריאות, ג' חינוך, ד' עבודה.
בעזרת ארבעת כלים אלו האזרח אמור להתמודד עם חייו. איך?
זה כבר עניינו של הפרט. ירצה לעבוד ולהשקיע, יהיה לו, לא יטרח, ולא ישקיע בעצמו, לא יהיה לו.

בפרפראזה, ניתן לטעון כי הגישה הקפיטליסטית לא רק שמעודדת את אזרחיה לצאת ולעבוד, אלא היא מביאה אותו למצב בו אין לו ברירה אלא לצאת לעבוד. ככל שהקצבאות יוקטנו ואף יורדו, כך האזרחים יהיו חייבים לצאת לעבוד ובאותו כסף שהמדינה תחסוך בפיזורם לכל אחד, תוכל לחסוך את הכסף ולתת למי שבאמת אינו מסוגל לעבוד.

אצל אוכלוסיית הנכים הדבר מורכב יותר משום ש:

1. ישנם נכים קשים ביותר שאינם מסוגלים לצאת לעבודה גם לו רצו בכך מאד. ועל כן המדינה מחוייבת לעזור לאותם נכים להתקיים בכבוד. ולא רק להתקיים, כי ניתן לחיות היום מלחם וחמאה. אף אזרח בארץ לא מת מרעב כמו באפריקה.
2. ישנם נכים המסוגלים לעבוד ואינם עושים כך בשל הפחד לאבד את קצבת הנכות.
3. גם כאשר הם לקחו את הסיכון בלאבד את הקצבה קורה לעתים כי הם מרוויחים במצטבר קצת יותר ממה שהכניסו לכיסם לפני צאתם לעבודה, מה שגורם בדרך כלל לירידה במוטיבציה בכל הקשור ליציאה לעבודה.

עניין היציאה לעבודה לטעמי חשוב הרבה יותר מהעלאת הקצבאות משום שכך הדימוי העצמי של אותו נכה עולה גם כלפי עצמו וגם כלפי הסובבים אותו. החברה בכללותה אוהבת ומעריכה יותר אנשים עובדים מאשר אנשים שאינם עובדים ולא חשוב מאיזה סיבה. הצלחתנו כמיעוט בחברה הישראלית תבוא לידי ביטוי רק כאשר נילחם על זכותנו לעבוד, ולתרום את חלקנו לכלכלה ולחברה בארץ. אנחנו צריכים להילחם על יישום חוק השילוב של נוער בעלי צרכים מיוחדים בחינוך הרגיל. אנחנו צריכים שיוקם מנגנון בביטוח לאומי אשר יקבע מי כשיר לצאת לעבודה ומי לא, אך ללא קשר לקבלת הקצבאות, כלומר לנטרל מאותה ועדה את קביעת מי זכאי לקצבה ומי לא, (את זה תעשה ועדה אחרת כאשר הנער יגיע לגיל 18 ואז הוועדה תקבע לו אחוזי נכות, ואחוזי ניידות). הוועדה השנייה לא רק תיקבע כשירותו לעבודה אלא גם תעזור לו ותלווה במציאת עבודה במשק.

אם נצליח לשכנע את הממשלה ולו רק בשני הסעיפים האלו נרוויח בגדול. לדעתי נירה לעצמנו ברגל אם רק נילחם רק על קצבאות. החברה תעריך אותנו הרבה יותר אם נתחיל להראות את עצמנו במערכת החינוך, באקדמיה, ובעבודה.

שלכם,
רפי לרנר.