אתר נגישות ישראל - עמוד הבית

מוקדש לזכרו של צ'רלי, כלב הנחיה והחבר הטוב שהיה לי, ולחיבור המופלא שנוצר בין כלב הנחיה והאדם העיוור שנעזר בו, חיבור שמוליד מצבים הזויים ולא צפויים. מצבים של אין אונים, בלבול ומבוכה, לכלב, לאדם העיוור ולסביבה הרואה. מצבים, שבהם אתה לא יודע מה לעשות...

צ'רלי – כלב לברדור מדהים ביופיו בצבע שוקולד, היה כלב הנחיה הראשון שלי.

הוא חי איתנו משנת 1994 עד 2005.

במהלך השנים האלה, הוא היה לא רק העיניים שלי והחבר הכי טוב. צ'רלי היה חלק מהמשפחה שלנו. חלק שאהבנו וכיבדנו.

חלק שאנחנו זוכרים ומתגעגעים אליו עד היום.

אני מודה, שלא, לא הקדשתי תשומת לב מיוחדת לתנועת הראש הקלה של צ'רלי, באותו בוקר חם של תחילת הקיץ, כשהסתובבנו בעיר לסידורים כאלה ואחרים. אולי חשבתי, שהוא גירש איזה זבוב טרדן שהציק לו.

כנראה, שזאת היתה גם הסיבה, שלא ייחסתי משמעות מיוחדת, לקריאתו הנבהלת והנעלבת של ילד אחד, ולא לתשובתו המרגיעה של אביו.

רק יותר מאוחר, כשהוריתי לצ'רלי לפנות שמאלה, ואיש טוב אחד שעמד שם אמר לי: "למה שהוא יעשה את מה שאתה מבקש, כשיש לו בפה לחמניה כל כך גדולה". רק אז קישרתי בין הדברים.

לא נורא אמרתי לעצמי, כשאני מתנחם בידיעה שכל מי שגידל וטיפל ב"לברדור" או ב"גולדן רטריבר", יוכל לספר על מקרים דומים שקרו לו.

חשבתי גם, שהאמת היא, שכל מי שגידל פעם כלב, טיפל בו ואהב אותו, יודע לספר על חוויות והתנסויות כאלה, וגם על נוספות ואחרות. חוויות והתנסויות שאינן קשורות דווקא לאופיו ותכונותיו הספציפיות של גזע מסוים.

והמשכתי וחשבתי , על החיבור הפנטסטי הזה בין כלב הנחיה והאדם העיוור שנעזר בו. חיבור שמוליד מצבים הזויים ולא צפויים. מצבים של אין אונים, בלבול ומבוכה, לכלב, לאדם העיוור ולסביבה הרואה. מצבים, שבהם אתה לא יודע מה לעשות, אם לבכות או לצחוק.

כמו במקרה שעליו סיפרה לי אורית.

"מצטערת על האיחור", אמרה אורית שישבה מולי מעבר לשולחן בבית הקפה בעיר התחתית.

ריח הקפה שעלה משתי הכוסות שעמדו על השולחן, התערבב עם עשן הסיגריה שעישנה, והיה תלוי בינינו כמו מסך דק ושקוף. "קרה לי משהו מביך בדרך לכאן", הוסיפה, ונשמעה נבוכה משהו.

ידעתי שצ'רלי שלי לא יקנא, אם אלטף את יוג'י - כלבת הנחיה של אורית, ששכבה מתנשמת על הרצפה, הושטתי יד לליטוף, והקשבתי.

"הבוקר" אמרה אורית, "יצאתי מהבית עם יוג'י בשעה מוקדמת, הייתי צריכה לסדר כמה דברים, במקום אחד שנמצא במרכז העיר. שהינו במקום זמן מה, טיפלתי בדברים שהיה צריך לטפל בהם, וכשסיימתי, יצאתי החוצה להזמין מונית שתסיע אותי לכאן.

את רוב ההסעות שלי, אני מזמינה באותה תחנת מוניות בעיר, הדבר נוח לי, הסדרן והנהגים מכירים את יוג'י ואותי, מה שמצמצם עבורי את הסיכוי הלא נעים, של ויכוחים מעליבים, והסברים חוזרים לאיזה נהג מונית, שיסרב להסיע אותנו.

הזמנתי את המונית, ועמדתי על המדרכה קרוב לירידה אל מעבר החצייה, כמו שסיכמתי עם הסדרן בתחנה.

לאחר מספר דקות של המתנה - שנראו לי ארוכות מאוד, התקשרתי שוב אל הסדרן בתחנה, שתוך כדי דיבור איתי, התקשר אל נהג המונית שאמר לו שיש פקק קטן בצומת, אבל הוא קרוב מאוד אלי, ואפילו חושב שהוא רואה אותי עומדת וממתינה.

התקרבתי עוד יותר אל שפת המדרכה, עמדתי ממש בירידה אל מעבר החציה, וכשהגיע רכב שעצר על ידי, פתחתי את הדלת האחורית, יוג'י קפצה פנימה, ואני נכנסתי אחריה.

אמרתי לנהג שלום, ביקשתי שיזיז את המושב שלידו קדימה, כדי שליוג'י יהיה יותר נוח,התרווחתי על המושב, והרגשתי בהנאה, את מגעו הנעים של ריפוד חדש טוב ויקר.

הנהג לא התייחס אל השלום שלי, ואפילו לא שאל, לאן אני צריכה להגיע. הוא רק גמגם משהו כמו: מה זה? גברת? לאן ...

מסרתי לו את הכתובת, והוא חזר שוב: מה זה גברת? אני לא...

רק אז שמתי לב, שאין לו בכלל מכשיר קשר, וגם הבנתי למה כל המכוניות שמאחורינו, עומדות וצופרות.

מה, זאת לא מונית? שאלתי ולא חיכיתי לתשובה, פתחתי את הדלת ויצאתי.

עמדתי שם על המדרכה, נבוכה ומבולבלת ולא ידעתי מה לעשות, אם לבכות או לצחוק.

"לחייך, אורית", אמרתי לה, "היית צריכה לחייך."

התפרסם לראשונה בידיעון המוקלט "שניים יחדיו" של אגודת העיוורים הנעזרים בכלבי נחיה

למידע נוסף לגבי כלבי נחיה וכלבי שירות בכלל

לטורים נוספים של מוטי ברזילי