סופ"ש עם פורום הנשים של עמותת אתגרים / ריקי גולן
23/09/2007
 
 
הגדל

הצטרפתי לעמותת אתגרים לפני כמעט שנה (בעצם בעקבות ההפנינג שהיה פרויקט הסיום של הפורום הקודם), וככל שאני יותר פעילה אני יותר שמחה שעשיתי את הצעד הזה. כשסיפרו לי על הפורום אמרו העצמה נשית, ואמרו טיולים, אתגרים, ספורט אתגרי. זה נשמע כמו משהו שיעשה לי טוב, אז הצטרפתי, בלי לדעת בדיוק למה נכנסתי.

בבוקר הטיול יצאנו מוקדם ונסענו צפונה. הצטרפתי לקבוצה שכבר הייתה בכנרת, היות ולצערי נתקעתי בלימודים, אבל מהר מאוד הרגשתי בבית. אחרי שהגענו לנקודת האיסוף ועצרנו (לאכול כמובן!) נסענו לתחנות הרוח ומשם להר בנטל, שמעבר להיותו מקום תצפית מעולה על הרמה מאכלס בית קפה ידוע שעליו דיברנו כולם בערך מהרגע שעברנו את קו חיפה. אחרי שסיימנו לאכול נסענו למקום הלינה ושם כמובן ש... שוב אכלנו אבל גם עשינו סדנה, אני לא אספר הרבה על הסדנה, כי זה נשאר בין בנות הפורום, אני אומר רק שההבטחות להעצמה קוימו במלואן מבחינתי. ביום למחרת עשינו טיול בג'ובה הגדולה (מכתש געשי ענק, שנוצר ע"פ האגדה מנחיתת חייזרים), ולמרות הקושי שהיה עם הגילגולונים (כיסאות מיוחדים לניוד נכים בחיק הטבע) שגרם לקיצור המסלול, שמחתי לטייל שוב ברמה, לחזור למקומות שמזכירים לי את הילדות ואת הטיולים עם אבא שלי, משהו בנוף הזה עושה לי טוב על הלב כמו לחזור הביתה.

אפשר לכתוב עוד המון על הטיול הזה, על חבורה של בנות בכל מיני גילאים שהצליחה ליצור חיבור מדהים בכל כך מעט זמן. על עזרה הדדית של בריאות לנכות וגם להפך. בעיני, העיקר בטיול הזה היה עצם קיומו עבורי. אם מישהו היה מספר לי לפני שנה שאני אסתובב בגולן עם חבורת בנות שחלקן בכסאות גלגלים, חלקן סובלות מכל מיני מוגבלויות וחלקן כמעט (כמעט, אז לא להיעלב!) בגיל של אמא שלי, הייתי חושבת שהוא הוזה. כל החיים ברחתי מהנכות שלי, כל כך ברחתי שהצלחתי לפעמים לשכוח שהיא קיימת, עד שמשהו או מישהו טרח להזכיר לי, ופתאום לא רק שמצאתי את עצמי בקבוצה הזו, אלא שיצא לי לדבר על דברים שאני עוברת ספציפית בגלל הנכות שלי ולדעת, שכמעט לראשונה, מי שאני מדברת איתה מבינה על מה אני מדברת.

כשמסתכלים על נכה מלידה מן הסתם קשה להבין שכמו לסביבה גם לי קשה לעכל את הנכות שלי, למרות שלכאורה היה לי המון זמן להתרגל. לא דווקא בהיבט של הדברים שאני לא יכולה לעשות פיזית. כאלה דברים כמעט שאין, במיוחד אם לומדים לבקש עזרה. אבל, כמו שלמדנו בסדנה שקיימנו בערב, לבקש עזרה זה מאוד קשה, ברוב המקרים הרבה יותר קשה מלעזור.

פגשתי בפורום בנות שנדמה שהן הרבה יותר קרובות ממני להשלמה עם הנכות שלהן וזה נתן לי המון תקווה שיום אחד גם לי יהיה שקט נפשי, לשם שינוי. למדתי, ביום ההולדת שחגגנו ללימור, למה הכי שווה זה להיות אישה אחרי גיל 40 , זה חשוב מאוד כי זה אומר שיש לי עתיד גם אחרי גיל 30 המתקרב בצעדי ענק.

קיבלתי מתכון מעולה לעוגת גזר.

חזרתי עייפה..  ממש לא רעבה ועם המון חומר למחשבה, היה שווה !

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד