נוודת בכיסא גלגלים: בייג'ינג, סין מאת רוזמארי צ'יוטו
27/10/2005
 
 
הגדל

נוודת בכיסא גלגלים: בייג'ינג, סין
מאת רוזמארי צ'יוטו


כשתכננתי את ביקורי בבייג'ינג, לא עלה בדעתי כי אתקל במכשולים אנושיים, להבדיל ממכשולים ארכיטקטוניים, בדלפק ההגירה בשדה התעופה הבינלאומי בביינג'ינג. ובכל זאת, ניצבתי מול פקיד הגירה מבולבל מאוד, שהתקשה להבין מדוע הגעתי ומה אני חושבת שאעשה שם לבד.
 
אין ספק שישיבה בכיסא גלגלים אינה מוזרה כל כך, במיוחד בשדה תעופה. אבל נראה כי הנושא המרכזי היה היותי בגפי. למרות שלא הייתי מוכנה לחילופי הדברים הללו בשדה התעופה, היותי לבד עמדה להיות הנושא המוזר העיקרי במשך חמשת הימים שביליתי בבייג'ינג...
 
לאחר ששכנעתי את פקיד ההגירה שאני יודעת איפה אני ושכן, זהו אכן היעד שלי, הורשיתי להתקדם אל נקודת איסוף הכבודה (עד אז המטען שלי נלקח ונשמר במשרד). משם המשכתי אל המקום בו פגשתי את בתי, בלשנית העוסקת בלשון המנדרין, וחיה ומלמדת אנגלית בבייג'ינג. בתי חששה מאוד שלא אסתדר בבייג'ינג, אך אני הייתי נחושה בדעתי לבקר ולחקור את בייג'ינג עד כמה שאוכל.
 
עברתי למונית, אכסנתי את כיסא הגלגלים בתא המטען, ויצאתי בדרכי אל המלון.
 
טיפ 1#: סעו רק במוניות 1.60 או 2.40. במוניות 1.10 לא יהיה די מקום בתא המטען עבור כיסא הגלגלים שלכם. המספרים מופיעים על חלון המונית.
 
טיפ 2#: החזיקו את מספר הטלפון וכתובת המלון בכתב. אפילו אם נהג המונית אינו מדבר אנגלית, וסביר להניח שהוא לא מדבר אנגלית, לכל הנהגים יש טלפונים ניידים והם יתקשרו אל בית המלון בכדי לקבל הוראות מדויקות.
 
החזיקו כסף קטן על מנת לשלם את מחיר הנסיעה במדויק. פעמיים קרה שנהגי מונית נסעו מבלי להחזיר לי עודף.
 
חלק מנהגי המונית נראו שיכורים – אם אתם בספק, אל תיסעו באותה מונית!
 
מדי פעם נהג מונית סירב להסיע אותי מאחר והוא (לא ראיתי שום נהגת מונית ממין נקבה) לא רצה להתעסק עם כיסא הגלגלים.
 
הומלץ לי להתאכסן בבית המלון Peninsula Palace, מלון חמישה כוכבים המציע תעריף מיוחד בהנחה גדולה, שכולל ארוחת בוקר המוגשת כמזנון:
 
The Peninsula Palace Beijing
8 Goldfish Lane, Wangfujing, Beijing 100006,
People's Republic of China
Tel: (86-10) 8516 2888
Fax: (86-10) 6510 6311
Toll Free: 10 800 852 0492 (China only)
E-mail: tph@peninsula.com
 
בכניסה לבית המלון יש עליה של מדרגה אחת לפני הדלת הקדמית. היתה רמפה, אך לרוחבה נמתח חבל קטיפה אדום יפהפה, על מנת לוודא שלא ייעשה בה שימוש בידי אנשים שאינם מורשים לכך. בכל פעם שרציתי לעלות או לרדת היה עליי לבקש מהם להסיר את החבל. בסופו של דבר הם הבינו שאני רוצה שהוא יוסר למשך שהותי במלון, ומילאו אחר בקשתי. ניסיתי כמיטב יכולתי להסביר שהשירותים הנגישים לכיסאות גלגלים (עוד בנושא מאוחר יותר) והרמפה צריכים להיות זמינים לשימוש כל הזמן, אפילו לאחר שאעזוב, אך אני לא בטוחה שניצחתי בויכוח.
 
המלון באמת יפהפה, בוהק בניקיונו, ובעל חדרי רחצה ושירותים בסגנון מערבי (שירותים בסגנון מערבי אינם דבר המובן מאליו). מאחר ולכל אחד יש מגבלה הייחודית לו, אני יכולה לדבר רק בשם עצמי כאשר אני מתארת את נגישותם של  בתי ההארחה.
 
המלון היה נקי כל כך, עד שחיכיתי בקוצר רוח להגיע אליו בסופו של כל יום. בייג'ינג מזוהמת מאוד ומלוכלכת לחלוטין. הבגדים מתכסים בפיח לאחר כמה שעות בחוץ. איכות האוויר בבייג'ינג ירודה מאוד, וגשם חומצי מהווה איום חמור על בניינים היסטוריים. כאשר אתם אורזים לקראת הטיול, זכרו שאין כאן אפשרות ללבוש את אותם הבגדים למעלה מיום אחד.
 
 מסתבר כי במלון הזה יש חדר מותאם לנכים, ובו מקלחת מקסימה שניתן להיכנס לתוכה בכיסא גלגלים. האסלה בגובה 46 ס"מ, והמעקות בגובה 91 ס"מ. עם זאת, נראה כי יש בלבול סביב החדרים הנגישים במלון, מאחר והעובדים רואים כי אתם יושבים בכיסא גלגלים, אבל אתם חייבים לבקש את החדר המותאם על מנת לגלות שהוא קיים. ככל הנראה הם נועלים את החדר ואינם כוללים אותו ברשימת החדרים הרגילים. זה טוב ורע כאחד. טוב מכיוון שאנשים שאינם נכים אינם יכולים להשתמש בחדר במקרה והמלון מלא, ורע מכיוון שחלק מהאורחים אינם יודעים על קיומו, אלא אם כן יש לכם פקיד קבלה מיומן.
 
המעליות מרווחות ויש שפע של מקום לכיסא הגלגלים, לעוד כמה אנשים ולמטען. השוערים תמיד סייעו מאוד.
 
יש בחדרים יחידות בקרה הנגישות מחדר האמבטיה, מאזור הארונות, מהדלת הראשית, ומהמיטה. ישנה גם טלוויזיה עם מסך שטוח בחדר ובחדר האמבטיה. אפילו הוילונות חשמליים. החדר צויד בשקע לחיבור מהיר לאינטרנט, שנמצא בתוך שולחן כתיבה נגיש ויפה, גדול דיו לשני אנשים, שקל להיכנס תחתיו מבלי לפגוע בברכיים. דלת החדר היתה הדבר השלילי היחיד. הדלת כבדה מדי וקשה לפתוח אותה לבד, אלא אם כן יש לכם כוח רב בפלג הגוף העליון.
 
 בבית המלון שלוש קומות של חנויות מעצבים ומסעדות. כל השטח הזה היה נגיש, פרט לחלק במסעדה בו הוגשו פירות במזנון ארוחת הבוקר. אנשי הצוות סייעו לי מאוד והגישו לי אוכל מחלק זה של המזנון.
 
מדי ערב מנגנת תזמורת ב-happy hour. כאשר חיפשתי בטרקלין המלון אחר חדר שירותים נגיש לכיסאות גלגלים, גיליתי לתסכולי כי השירותים נעולים ומשמשים כמקום אחסון, ולכן נדרש זמן מה עד שנמצאו המפתחות. ביקשתי שהשירותים יישארו פתוחים ופנויים מקופסאות לא רק עבורי, אלא גם עבור כל מי שעשוי לבקר בטרקלין ומשתמש בכיסאות גלגלים. הם הביטו בי במבט ספקני כאשר חככו בדעתם מהי הסבירות שיגיע אדם נוסף בכיסא גלגלים. אני משתדלת לתמוך בתיאוריית "בנו והם יבואו".
 
על גג המלון, במרכז הספורט, יש בריכה יפהפייה עם גג זכוכית. עם זאת, הבריכה נמצאת במעלה שש מדרגות. מאחר ואני אוהבת טיפולים במים, קיבלתי את הצעתו של מאמן אישי חזק מאוד וחמוד מאוד, לשאת אותי למעלה ולהניח אותי בקצה הבריכה. זה היה קצת מפחיד, אבל אכן
שחיתי שחייה מרגיעה.
 
אזור וואנגפוג'ינג (Wangfujing) ודונגדאן (Dongdan), שם ממוקם המלון, נגיש לכיסאות גלגלים ולעריכת קניות – האזור נחשב לחלק מערבי וחדש יותר של בייג'ינג. לרבות מהחנויות הגדולות יש כניסה נגישה. באזור הישן יותר אנשים תמיד היו מוכנים לסייע להרים את כיסא הגלגלים שלי מעל שתי המדרגות הנמצאות לעתים קרובות בכניסה לחנויות ולמסעדות הישנות יותר. נאמר לי להתכונן לכך שאנשים יבהו בי. ראשית, מכיוון ששערי אדמוני ואני לבנה, ושנית, מפני שאני יושבת עליזה ומלאת חיים בכיסא הגלגלים שלי. את הסיבה הראשונה לא התקשיתי להבין, אך לקח לי קצת זמן להבין את החלק השני.
 
אכן, נראה היה כי משכתי תשומת לב בכל מקום אליו הלכתי. אם הייתי עם בתי, בת 24, אנשים היו חולפים על פנינו וצועקים לעברה. זה התחיל דקות אחרי שיצאנו מבית המלון ביום הראשון. מסתבר כי הם נזפו בה על שאינה דוחפת את כיסא הגלגלים שלי. זה קרה אינספור פעמים. כל נהג מונית, כל בעל חנות, והולכי הרגל ברחוב נזפו בה "דחפי את אמא שלך" במנדרינית.
 
ראוי לציין גם שלא נראה אף אדם צעיר אחר בכיסא גלגלים. מדי פעם ניתן היה לראות אדם מבוגר בכיסא גלגלים, שמישהו אחר דוחף. לפעמים בתי הפצירה בי שאתן לה רק להעמיד פנים שהיא דוחפת אותי, כדי שאנשים יפסיקו לגעור בה. לא לטפל או לא לדאוג לבן משפחה בעל מגבלה הוא עניין של חוסר כבוד, ללא ספק. אם אני דוחפת את כיסא הגלגלים שלי בעצמי, משפחתי בודאי אינה מכבדת אותי. מספר פעמים כשהייתי לבד אנשים שאלו אותי האם אני בסדר, האם אני זקוקה למשהו – מנסים להבין מדוע אני "בחוץ" לבד. אני יכולה רק להסיק שמושג החיים העצמאיים לא נטבע במודעות החברה הסינית. זה עשוי להסביר את הקושי בגישה למקומות הבסיסיים ביותר. אם ישנה דעה קדומה תרבותית לפיה אנשים בעלי מגבלה צריכים להישאר בבית ולהיות מטופלים בידי בני משפחותיהם, אין סיבה ממשית או דרישה מצד העם לכך שהממשלה תיקח ברצינות נגישות בחינוך, בתחבורה או בסביבת העבודה.
 
חסרי הבית שראיתי, צעירים ומבוגרים, היו כמעט תמיד אנשים בעלי מגבלות משמעותיות. ראיתי חסרי בית עיוורים רבים מקבצים נדבות. ראיתי כמה ילדים ללא גפיים תחתונות חיים ברחוב, דוחפים את עצמם בעזרת אצבעות הידיים בשכיבה על קרש עץ בעל ארבעה גלגלים. הילדים הללו נראו מלוכלכים וסובלים מתת תזונה. פניהם של חסרי הבית בבייג'ינג הם ללא ספק פניה של המגבלה בצורתה הגרועה ביותר.
 
בדר"כ ניתן לעבור בכיסא גלגלים בחוטונגים, הסמטאות מאחורי הבניינים הראשיים שמייצגות את לב החיים בבייג'ינג. כאן תמצאו מאות דוכנים עמוסים בבגדים, שעונים, תרמילים, מוצרים לבית וכיו"ב. תמצאו בסמטה גם אנשים מבשלים מגוון מאכלים ותחזו בהתנהלות חיי המשפחה היומיומיים, מאחר ונראה כי הדוכנים הם שלוחה של בתי המגורים.
 
ביקרתי בעיר האסורה. לקחנו מונית לעיר האסורה מאחר ואף אחד מהאוטובוסים או הרכבות לא היו נגישים, אבל התרחשה דרמה כשנהג המונית שלנו ניסה להוריד אותנו בכניסה. כשכיסא הגלגלים שלי הוצא מתא המטען, המשטרה הופיעה ואיימה לגרור את המונית שלו ולקנוס אותו. למרות שהשוטרים ראו אותי, את כיסא הגלגלים שלי, וכו', הדבר לא הועיל. אסור לחנות בשום מקום ליד הכניסה. היה פשוט וקל הרבה יותר לו היינו מורשים להיכנס לחצר ממנה יצאו המבקרים, אך השומרים לא היו מוכנים אפילו לשקול את זה. עשינו סיבוב גדול סביב העיר האסורה בדרך אל הכניסה. הצלחתי להיכנס אל החומה ולנסוע סביב, אך פנים הארמון לא היה נגיש. העיר האסורה מעניינת מאחר וניתן לראות אותה בכל תמונה של בייג'ינג, אבל היה חם, מאובק ומתיש.
 
מול העיר האסורה ישנו שביל נגיש שיוביל אתכם תחת הכביש המהיר אל הצד השני, שם נמצאת כיכר טיאננמן (Tiananmen). כיכר טיאננמן חפה ממכשולים, אך שם נמצא גם בית העם, ולאכזבתי הרבה הוא לא היה נגיש. התזמורת הסימפונית של רוסיה הופיעה שם, ורציתי מאוד לראות את ההופעה.
 
למחרת, לאחר שהתאוששנו, הלכנו לבקר בארמון הקיץ. ארמון הקיץ נמצא במרחק נסיעה קצרה במונית מהמלון, והוא יפה מאוד ונגיש ברובו. שם הזדמן לי לראות קשישים נפגשים, כשהם תולים את כלובי הציפורים שלהם על העצים סביבם. לאורך חלק מהשבילים בארמון הקיץ, פגשנו בקבוצות קטנות של אנשים ששרו אופרה סינית. זו היתה חוויה מרגיעה ומרעננת, ואני ממליצה עליה בחום.
 
בייג'ינג היא מקום נהדר לחובבי הפנינים! שוק הפנינים המפורסם נמצא בפינה הצפונית-מערבית של מקדש השמיים. עריכת קניות כאן היא חוויה הנמשכת יום שלם והכרחית עבור חובבי השופינג. למרות שיש ים של פנינים למכירה, ישנם גם דוכני מכירות אחרים רבים בבניין. בשוק הפנינים יש מעלית תעשייתית ענקית, שתישא אתכם ואת המטען שלכם בקלות מקומה לקומה.
 
חשוב לזכור, אם אתם זקוקים לשירותים נגישים לכיסאות גלגלים, שהם נדירים בבייג'ינג, ואינם קיימים בשוק הפנינים. אני שרדתי מכיוון שתכננתי את היציאות שלי סביב הצורך לנסוע חזרה ללובי במלון.
 
ביום בו עזבתי, לקחתי מונית בחזרה לשדה התעופה, ונקלעתי לאחד מפקקי התנועה הגדולים והיומיומיים בבייג'ינג.
 
הגעתי לשדה התעופה 45 דקות לפני שעת ההמראה. בהתחלה איש לא היה מוכן לסייע לי עם המטען; הם אמרו שוב ושוב שמישהו צריך היה לנסוע יחד איתי. הרגש הזה ליווה אותי עד שהמטוס המריא. שנית, הודיעו לי שחייבים לבצע צ'ק אין 50 דקות לפני ההמראה, אחרת אין אפשרות לעלות למטוס. וכך, המטוס היה עדיין על הקרקע, עליית הנוסעים לתוכו טרם החלה, אך לא הורשיתי להתקדם. לאיש לא היה סמכות לעשות משהו בנידון, ואיש לא ידע את מי לשאול.
 
מכאן החלו דיונים רבים, ובסופו של דבר מישהו מחברת התעופה ANAסייע לי עם המטען ולקח אותי לדלפק שלהם בכדי לארגן לי כרטיס לטיסה שעמדה להמריא ארבע שעות לאחר מכן. המשרדים שלהם היו נגישים לכיסאות גלגלים, אך איש לא הצליח למצוא את המפתח לדלת השנייה שבכניסה הכפולה, ולכן כל העסק התבצע במסדרון. לאחר שהכרטיס החדש הוזמן, הם הציעו לשמור את המטען שלי במשרד עד הטיסה. הם רצו גם לשמור את כיסא הגלגלים הידני שלי, ושאשתמש בכיסא הגלגלים של שדה התעופה. דיברנו על כך זמן רב, ובינתיים הם אמרו שלא אוכל לטוס, אלא אם כן אוכל ללכת למושב שלי, מאחר ואין להם מושב במעבר. בשלב זה, ביקשתי שיתקשרו למשרד הראשי בטוקיו. ידעתי ששם יבינו מה צריך לעשות. טסתי עם ANAלטוקיו מספר פעמים בעבר, והם עשו תמיד עבודה נפלאה. בנקודה זו, דברים החלו להשתנות, מושב במעבר צץ, והם ויתרו על הניסיון לקחת ממני את הכיסא קל המשקל שלי, והסכימו לתת לי לעלות איתו למטוס.
 
אזהרה אחרונה. בזמן שהעברתי ארבע שעות עד הטיסה הבאה שלי, נכנסתי למסעדה בשדה התעופה והזמנתי סלט פירות. מסתבר שסלט פירות בסגנון סיני מכיל קוביות תפוחי עץ הטובעות בכמויות אדירות של מיונז.
 
לאחר הנחיתה בטוקיו, כשירדתי מהמטוס, חשתי הקלה אדירה. למרות שביתי נמצא בארה"ב, היפנים תמיד גורמים לי לחוש בבית, ואדיבים ביותר. בשדה התעופה הבינלאומי נריטה יש גם מספר חדרי שירותים נקיים, מרווחים ונגישים לכיסאות גלגלים!
 
הביקור בבייג'ינג בכיסא גלגלים אפשרי, אך קשה. מלון חמישה כוכבים לחזור אליו, עשה את כל ההבדל בסופו של יום ארוך בבייג'ינג, סין.

 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד