באתיופיה על כיסא גלגלים
25/07/2005
 
 
הגדל

באתיופיה על כיסא גלגלים

מתוך: http://www.e-bility.com/articles/ethiopia.shtml

כתב: גורדון רתריי Gordon Rattray
תרגמה מאנגלית:: דר' גבריאלה עילם

קצת לפני שהגיעו מוטות העץ עבר עלי אחד מאותם רגעים בהם אתה מבין שהדברים יצאו לחלוטין משליטתך ואין יותר טעם לדאגה. היינו בצפון אתיופיה, בניסיון להגיע למפלי הנילוס הכחול האגדתיים אותם 'גילה' לראשונה חוקר היבשות הסקוטי  ג'יימס ברוס   (James Bruce) ב- 1770. המפלים עדיין כה רחוקים ממסלולי התיירות עד שלמעשה הם לא כלולים באף מסלול, בודאי לא במסלול הניתן למעבר בכיסא גלגלים.  

מאז עזבנו עם הזריחה את העיר בהיר-דר שעל גדת אגם טנה, אמצעי התחבורה שלנו הצטמצמו בהדרגה מרכב שטח ישן בעל מנוע דיזל לסירה, ועכשיו, לבסוף, למגפיים וגלגלים. לומר 'גלגלים' זו הגזמה. השארנו את רכב ה – 4X4 בקצה הנילוס ובמהלך השעה הבאה התגלגלתי פחות מעשרה מטרים. ביתרת הזמן, הרימו טלטלו והורידו אותי כעשרה אנשים לתוך סירה בנהר ולאחר שחצינו את הנהר הם העלו אותי באותה דרך לגדה הנגדית. כאן הגענו למסלול מוקף בתלים גבוהים שבנו הטרמיטים, בצמחיה מלאה בקוצים דוקרניים, בסלעים ובתעלות. ניראה היה שמכאן לא נוכל להמשיך. 

אך לאפריקנים יש יכולת אלתור אדירה, בין אם מדובר בעיצוב נעלים מצמיגי רכב ישנים או בבניית בתים עם בידוד טרמי מפחיות קוקה קולה ובוץ. כאשר מישהו חולה ואינו יכול לצעוד לבית החולים נושאים אותו בכיסא – לרוב בגובה הכתפיים. לכן לא הייתי צריך להיות מופתע כאשר לאחר ויכוח באמהרית, תפסו לפתע ארבעה גברים את הכיסא שלי ובהניחם שאני מודע לצעד הבא, זרקו אותי כלפי מעלה עם הכיסא על כתפיהם. אלמלא היה גרוני חנוק מההלם, ודאי הייתי צועק. הצלחתי להשמיע רק את הציוץ האחרון של הצעקה כשהבנתי בהשתוממות שאני יושב זקוף! זקוף, אך רחוק מלהיות רגוע. היטלטלתי לפנים מעל סלעים ושיחים ביציבה ותנוחה של מי שרוכב לראשונה בחייו על סוס.   

מאותו רגע באמת הפסקתי לדאוג.

המשכנו כך עוד כ – 50 מטרים לפני שהוחלט על שיפורים בשיטה. ילדה צעירה נשלחה בריצה לכפר הקרוב כדי שיביאו מוטות. תוך 20 דקות, ולאחר שהוסרו גלגלי הכיסא שלי, שוב הייתי למעלה מאוזן בכיסא על שני מוטות אקליפטוס ארוכים וחזקים. התקדמנו במהירות מפחידה לאורך הקרקע מלאת המכשולים והשקט של המתקן המשונה הפך את ההתנסות כולה למפחידה עוד יותר. רק חריקת המוטות וציוציהן הנרגשים של הציפורים נשמעו מעל קולות 'נושאי' שהתווכחו ביניהם מהו המסלול הטוב ביותר. אמנם זה קצת קולוניאלי לטייל ברחבי אפריקה כשאני נישא על כתפיהם של אנשים, אך למעשה התחלתי ליהנות מנקודת המבט החדשה שלי על החיים, מגובה של 3 מטרים.       

יכולתם של האפריקנים 'פשוט להסתדר' אפיינה את החופשה שלנו. בניגוד לדוגמה לאירופה, אין בשדות תעופה אתיופיים כסאות מעבר כדי להכניס אדם המשתמש בכיסא גלגלים לתוך המטוס. משימה זו נופלת על כתפיו של כל מי שמזדמן במקרה בסביבה. בארבה-מינץ' היה עלי רק לחכות עד שסולומון יסיים לתדלק את המטוס הדו-מנועי. לאחר מכן הוא וטייס המשנה נשאו אותי בשמחה אל מקום מושבי במטוס. בגונדר, כאשר חילצו אותי בצורה לא מכובדת מגוף המטוס, גלשו מכנסי באופן מדאיג לעיניהם המבוהלות של זוג מיסיונרים מדנמרק, אשר חיכו בסבלנות על מסלול ההמראה כשהם מחזיקים בידיהם ספרי תנ"ך. הנסיעה בדרכים הייתה לא פחות מסוכנת. רכבי שטח הכרחיים באתיופיה. אך בגלל גובה הרכב היה צריך להרים אותי אל הרכב וממנו, לרוב לעיני קהל סקרנים משועשע וללא כל סיכוי לפרטיות באותם מקרים שבהם נחשפו אחורי במערומיהם!

כשהתקרבנו למפלים, הוטבעו ציוציהן של ציפורי היער בהדרגה בקולות הרעם של 'טיס אבאי' שמשמעותם 'עשן הנילוס'. כאן המים צונחים מגובה של כ - 50 מטרים על צוק תלול לפני שהם נרגעים וממשיכים בדרכם המפותלת לכיוון ח'רטום ולאורך שמונת אלפים קילומטרים דרך הסהרה ועד לים התיכון. זהו מראה מרהיב. קשת קבועה נוצרת בתוך ענני הטיפות המיתמרות מהמפלים וצמחים טרופיים משגשגים במיקרו-אקלים השופע הזה. רטוב כולי בתוך הרעש מחריש האוזניים ישבתי למרגלות המפלים כשמוטות הכיסא שלי מושענים על סלעים. התייר היחיד הנוסף שהיה שם, אתיופי, ניגש אלי, לחץ בחוזקה את ידי וחייך כשטיפות מי נילוס שוטפות את פניו.   

"אני שמח שאתה רוצה לבקר בארצי" הוא צעק כדי להתגבר על רעש המפלים.

הוא שאל מדוע אינני יכול ללכת. כאשר הסברתי לו שצללתי לתוך מים רדודים ושברתי את חוליות הצוואר, הוא עיוות את פניו בכאב כאילו הדבר קרה לו עצמו.

"אוווו, מצטער", הוא הניד את ראשו באהדה ולאחר מכן שאל "ומתי תבריא?"

עניתי לו שאין עדיין דרך לרפא פגיעה בעמוד השדרה והוא שוב התכווץ בכאב, הפעם ביתר רגש כאילו זו המכה המכרעת, ושוב הניע את ראשו באהדה.

תגובתו הייתה טיפוסית. באפריקה יש הרבה מאד אנשים המשתמשים בכיסא גלגלים (או כאלה שהיו משתמשים בכיסא גלגלים אילו היה זמין להם), אך כשמוגבלות משפיע על פרנגי (אדם לבן) זה לא ייאמן. כיצד יכול להיות שמשהו אינו ניתן לריפוי במסגרת הרפואה המערבית? אף פעם לא חסרה אהדה, השתתפות בצער, לרוב בליווי הצעות לעזרה ועצות. לעתים קרובות, מובטחות גם תפילות לאלוהות המועדפת, תהיה אשר תהיה. לפעמים מציעים רופאי אליל ושימוש בכוחותיהם המיסטיים. אינני לגמרי חסר אמונה, חלקית מתוך פחד ממה שעשוי לקרות לי אם אבוז להצעות האלה, אך אצטרך לראות הוכחות ליכולתם של אלוהי אפריקה לפני שארשה להקריב קורבנות למעני.   

רטובים לגמרי יצאנו לבסוף ממרגלות המפלים וטיפסנו במדרון התלול ישירות לבידור מוסיקלי על ידי זוג מקומי שנראו לי כמו אח ואחות. הוא ניגן במאסינקו, כלי נגינה דומה לכינור עם מיתר אחד המשמיע עושר מפתיע של צלילים. היא רקדה 'אסקסטה' ואלמלא בורכתי בחוש קצב של פאי קצוץ יכולתי לרקוד אתה, כיוון שאסקסטה כולל בעיקר תנועות פתאומיות של הראש והכתפיים ורעידות שנועדו לגרות ולפתות. אתיופיה כולה קצת דומה לריקוד הזה. היא לא רק ארץ בעלת יופי טבעי מדהים והכנסת אורחים בלתי רגילה, אלא שופעת תרבות וזועקת שיבואו לראות אותה.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד