כסא גלגלים בספארי
 
 
הגדל

למה לא?, חודשים ארוכים ביליתי במיטה בבית ההחלמה, צופה בכל הערוצים של הטלוויזיה, מסרטי מתח אמריקאים ועד לסרטי אהבה הודים, אבל יותר מכל נקשרתי לסרטי הטבע והמרחבים של אפריקה. ואז יום אחד הבטחתי לעצמי שאם אתגבר על נכותי אחליף את האחיות הנחמדות בבית ההבראה בחיות בר בטיול לאפריקה. אהה, שכחתי להציג את עצמי, צבי, פגוע בחלק הגוף התחתון כתוצאה מתאונה, יש לי חברה ומשפחה חמה ותומכת.

היום הגדול הגיע ו"נזרקתי" לעולם החיצוני ישוב על כסא גלגלים. בינתיים, כבר כולם הפנימו שאני יוצא לספארי באפריקה. לאחר בירורים ומיליון שאלות "עליתי" על חברת תיירות ישראלית שמבצעת טיולים יחודיים לנכים כמוני באפריקה. ההכנות לא היו קלות, כמו הסידור המיוחד עם חברת אל על בקשר למושב בטיסה, הביטוח הרפואי ושאר דברים של יום יום.

כבר בדרך לשדה התעופה פינטזתי את עצמי עושה קניות בדיוטי פרי החדש של שדה התעופה, ואכן לא התאכזבתי, כוכבה חברתי גילגלה אותי בין החנויות והתחלתי להרגיש חו"ל... לאמר שהטיסה היתה קלה זאת תהיה הגזמה, אבל תשומת הלב שקיבלתי והסרטים עזרו לי להעביר את זמן הטיסה. בבוקר נחתנו בשדה התעופה של יוהנסבורג ובעזרת אנשים טובים עברנו את ביקורת הדרכונים ופגשנו את נציג חברת התיירות  סי.אפריקה טורס שדאג להעביר אותנו ואת המזוודות לרכב המיוחד. הרכב, פולקסווגן טרנספורטר, עבר שינויי מבנה והותאם להכיל שני כסאות גלגלים עם מערכת עיגונים מורכבת לנוחיות הנוסעים המיוחדים. יצאנו לכיוון עיר הבירה פרטוריה. נסיעה קצרה ולפנינו התגלתה העיר במלא תפארתה. ג'והן המדריך נהג, הסביר שאנחנו נמצאים בתקופת הפריחה של עצי הז'קראנדה וזאת הסיבה שהעיר כאילו צבועה בסגול עז. עברנו בעיר שהיתה רוחשת באנשים ופנינו לבית קרוגר, הנשיא הראשון של דרום אפריקה. כאן אפשר לראות מזכרות וחפצים מתקופת מלחמת הבורים באנגלים, קצת מזכיר את המאבק של הישוב בממשלת המנדט.  משם המשכנו לבניין האיחוד שבעבר שימש כבית הפרלמנט. המבנה המיוחד עם מגדלי הפעמונים היה מרשים ומלמעלה ניתן היה לצפות בנוף ובגן הפרחים המפורסם של המקום. ג'והן החליט שזה הזמן לארוחת צהריים ולקח אותנו למסעדת דגים. המקום היה נקי והשירותים היו מותאמים גם לכסא גלגלים. כוכבה, ששומרת כשרות, ציינה לשבח את הדגים ואפילו טענה שמחירם במסעדה זול יותר ממחירם בשוק פתח תקווה. הארוחה עשתה את שלה ופנינו לבית המלון. המלון התגלה כלודג' המנוהל על ידי הבעלים. החדרים היו מרווחים והשרותים והמקלחת הותאמו לנכים כמוני כולל תמיכות לידיים. ארוחת הערב היתה באווירה משפחתית וכאשר פיטר שמע שאנחנו מישראל הוא לא הפסיק לשאול שאלות על הארץ ולספר לנו על התקופה בה הוא שרת בצבא הדרום אפריקאי, זה שלפני שהתחלף השלטון, ושהוא שהיה מספר שבועות בחיפה כנציג הצי הדרום אפריקאי ושאל אם אנחנו אנחנו מכירים את גנרל דוד ואחרים. היין נמזג, השעות חלפו וארוחת ערב שהתחילה בשבע נגמרה בחצות. מיהרנו לישון  כי למחרת ציפה לנו יום ארוך במיוחד.

אחרי ארוחת בוקר אנגלית טיפוסית – לא היה חסר כלום, ג'והן הגיע ויצאנו לדרך.  הדרך עברה בתחילה לאורך מכרות זהב שסימן ההכר שלהם הם התלוליות של חול הפסולת. משם עברנו לאזור של מכרות פחם. ג'והן אמר לנו שהפחם שאנחנו רואים בערמות הענק זה אותו הפחם שמגיע באוניות לנמל חדרה ולתחנת הכח. לפתע חששתי קצת מ"תקלה" בגלל הצורך שלי לשרותים אולם מסתבר שלאורך הדרך ישנם מקומות עם שרותים המיועדים לנכים  והביקור בהם עבר בשלום. התחלנו לטפס בהרים בין יערות האורנים והאקליפטוסים והגענו למקום שנקרא "אשנב האלוהים". המקום מפחיד בגובהו קרוב ל-3000 מ' מעל פני הים ולמטה אפשר לראות את העננים, כאילו אנחנו יושבים בדירה של אלוהים וצופים אל אמא אדמה מהחלון. משם המשכנו לערוץ נהר הבלייד ולחורי המזל של בורק. מראה טבע אדיר של מפגש שני נהרות, הרבה מים וסלעי בראשית. מקום התצפית הבא נקרא "מבט על העולם", וממנו נשקף קניון נהר הבלייד הנהר והאגם, וברקע שלושת הכיפות והסיפור המיוחד שלהם.

 

המשכנו ללודג' השוכן על שפת נהר הסאבי למנוחה קצרה לפני שג'והן  קרא לנו להתכונן ליציאה לדרך אל כפר בני השנגאנה ולהיות אורחיו של הצ'יף שושונגאנה.  בכניסה לכפר חיכו לנו שתי בנותיו של הצ'יף – יש לו 32 בנים ובנות משלוש נשים, והציעו לנו כיבוד של חטיפים מקומיים, קלחי תירס, נתחי זנב קרוקודייל ותולעים מטוגנים.  נכנסו למתחם של הצ'יף ופגשנו אותו ואת נשותיו. משם המשכנו לרופא האליל  של הכפר – הסנגומה. ההדגמה של כוחות הריפוי היתה מעניינת ומרשימה אבל לא לקחתי צ'נס....  הערב ירד וילדיו של הצ'יף הזמינו אותנו למופע ריקודים ושירה המתאר את תולדות השבט מאז ימי שאקה זולו. השירה והריקודים האוטנטים היו משגעים וארוחת הערב שלאחר מכן היתה חוויה בלתי אמצעית. חזרנו ללודג' לשינה.

חדר האוכל של הלודג' צופה על נהר הסאבי ממרחק של כ-30 מטר ומפעם לפעם אפשר לראות היפופוטמים שוחים במים דבר שמקפיץ כל פעם את הסועדים לאחוז במצלמות שלהם. אחרי ארוחת בוקר יצאנו אל שמורת פארק  הקרוגר, שגודל שטחה כגודל שטח מדינת ישראל. בשמורה 147 סוגי יונקים שונים 114 סוגי זוחלים ו-507 סוגי ציפורים. בשמורה מסתובבים 12,000 פילים, 160,000 אימפלות, 5000 ג'ירפות, 1500 אריות, 900 נמרים, 300 צ'יטות, 30,000 זברות 15,000 בופאלו וצבי אחד בכסא גלגלים. כבר ליד שער הכניסה לשמורה עמד לו פיל זכר בודד וצפה בנו בשלווה אין סופית. ישבתי מרותק לחלון מצפה לראות את עדרי הבר, והכן לאחר מספר דקות ראיתי סמוך לכביש עדר של אימפלות אולי 60 ראש, כולם נקבות וזכר אחד. היו לנו הרבה שאלות והתשובות וההסברים רק הובילו לעוד שאלות. איזו הרגשה, חופשי בטבע !.  וכך המשכנו לאורך כל היום בשבילי השמורה מחפשים את האתגר בגילוי החיות הרבות בין העשבים הגבוהים לעצים. בצהריים עצרנו במקום מוכרז שהיו בו שרותים וגם מסעדה קטנה. אחר הצהריים הגענו למחנה הלילה שלנו. משהוא שדומה לכפר נופש מלא ביקתות ובמרכזו מסעדה וכן חנות מכולת ומזכרות והכל מוקף בחומה גבוהה. התמקמנו בבקתות המוזמנות שלנו שמיועדות ומאובזרות לנכים מוגבלי הליכה. את ארוחת הערב בילינו במסעדת המחנה שקיבלה מאיתנו ציון טוב כמו גם המנה הצמחונית עם הדג של כוכבה. הלילה היה צלול ואפשר היה לראות את כל הכוכבים וברקע לשמוע את שאגת האריות ויללת הצבועים. כוכבה שלי נרדמה ואני במיטה המשכתי להאזין לקולות ההיפופוטמים בנהר לפני שנפלתי לתרדמה.

הבוקר כשג'והן העיר אותנו עדיין היה חושך. יצאנו אל בורות המים לפגוש את החיות הבאות לשתות. והכן זאת היתה חוויה מהסרטים. על שפת המים עמדו אימפלות וזברות נפחדות למראה, באופק נראה עדר פילים מתקרב בצעדים מדודים ורעש הקופים היה מחריש. עמדנו שם בשקט עם הטבע צופים בחיות ולא מבינים למה בני האדם ממהרים כל הזמן. את ארוחת הבוקר עשינו במחנה סמוך ולאורך היום המשכנו בתצפית על החיות מהרכב. כשחזרנו למחנה ג'והן פנה אלי ושאל מה דעתי על יציאה לספארי לילה. נרעשתי מהאפשרות לצאת למסע לילה ברכב שטח פתוח לאור זרקורים. אבל היתה מגבלה מאוד מחייבת, אין אפשרות לכסא גלגלים ברכב. עשיתי הסכם עם ג'והן, הוא ידאג להעלות אותי לרכב ואני אדאג לשבת בו. מה אומר לכם, אפריקה זה אפריקה. ג'והן אירגן 4 חברה שעשו לי "כיסא של שבת" והרימו אותי בידיים אל המושב הגבוה של רכב הלנדרובר המאפשר תצפית מגובה של שני מטר. למען הבטחון הצמידו אותי למושב עם חגורה, דבר שאפשר לי חופשיות בידיים לצלם. תאמינו לי לא הפסקתי לצלם. קוון הרנג'ר היה הנהג ואליה בן שבט השאנגאן היה הגשש שישב מקדימה על מכסה המנוע וכיוון אותנו לפי העקבות. לא עבר זמן רב אחרי שפנינו אל הסבך ואליה וקוון התחילו לנהל שיחה ערה בשפה לא מוכרת תוך כדי תנועות ידיים ערות. קוון הסביר לנו שהם עלו על עקבות של אריות. הוי איך נידרכתי, הרכב התחיל לפלס לו דרך בין עצי הסבך וההרגשה הכללית שלי היתה כמו בסרטים. שום דבר לא עצר את החיה הזאת עם מנוע הבנזין. כמה סיבובים וחיוך נצחון על פניו של קוון ושורה של שיניים לבנות בוהקות מכיוונו של אליה אישרו, מצאנו אותם. וכך במרחק של שנים שלושה מטרים מהרכב שכבה לה מפוזרת משפחת האריות, זכר אדיר רעמה, שתי נקבות וארבעה גורים שובבים. כולם סביב שיירי פגר של זברה. עבורי זה היה השיא, הגשמתי את ההבטחה שנתתי לעצמי בבית ההחלמה. הסיור המשיך ולעיננו התגלו חיות הלילה של השמורה בין השאר עדר ענק של בופאלו שנכנסו לתוכו. מה שמאוד עניין אותי היה הכושר של קוון בזיהוי החיות לפי ברק העיניים שלהם לאור הזרקורים. חזרנו למחנה לארוחת ערב מאוחרת שג'והן הכין לנו, ארוחת בר-בי-קיו אפריקאית, "על האש" בעברית.

למחרת המשכנו בטיול שלנו שבסופו הגענו עד לקיפטאון ולתצפית מהר השולחן אולם זה כבר סיפור מעניין אחר.

 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד