התחבורה הציבורית ביפן / הסבירסקים
30/11/2009
 
 

בהמשך לכתבה על הנסיעה ליפן, מצאנו לנכון להקדיש כתבה נפרדת לתחבורה ביפן. כפי שיובן בהמשך, התחבורה הציבורית היא ברמה שעולה על כל מדינות המערב שיצא לנו להכיר.

 

רמת החדשנות והנגישות של התחבורה הציבורית ביפן היוותה את אחד הרשמים העזים ביותר מביקורנו. התחנה הראשונה הבולטת בנגישותה היא שדה התעופה: העברת הנוסעים בעזרת רכבת קלה, מדרגות נעות ההופכות למשטח נגיש לכ"ג, דלפק שירות מונמך בעמדת החתמת הדרכונים ותאי שירותים ברמת שיכלול שקשה לתארה.

 

הרכבת התחתיתהרכבת התחתית ביפן משוכללת ונגישה ביותר ושימשה
אותנו במעברים בתוך הערים קיוטו, אוסקה וטוקיו. בכל המעליות מערכות שמע (ביפנית בלבד בדרך כלל), פסי מישוש צהובים (על הרצפה) מגיעים לכל נקודה משמעותית בתחנה, השילוט – מאיר עיניים (ולפעמים דו-לשוני) הן בתחנה והן בקרון. עמדת רכישת הכרטיסים נגישה ומסומנת בכתב ברייל. בעמדת ביקורת הכרטיסים קיים מעבר רחב לכ"ג, ליד פתח הרכבת עמדה מסומנת

 

שילוט המורה על אזור לאנשים עם מוגבלותלסימון הכניסה ובתוך הקרון – איזור עדיפות לבעלי מוגבלות בסימון בשתי השפות. המדהים מכל – נגישות השירות; סיוע פעיל עד הגזמה של עובדי התחנה לכל צורך ולאחר כל שאלה, כאשר תמיד הם נושאים איתם רמפה ניידת, קלה ומתקפלת למעבר אל הרכבת עצמה מהרציף. הרמפה הייתה מיותרת עבור מי שמסוגל "להקפיץ" את הגלגלים הקדמיים של כיסא הגלגלים. הפרש הגובה והמרחק בין הרציף לקרון לא עולים על סנטימטרים ספורים בדרך כלל. במקרה קיצוני אחד, כאשר מעלית "העזה" לעבור שיפוץ צצו בחטף ארבעה עובדי רכבת משובצי-מדים וסחבו אותנו ביעילות מפחידה...

 

למי שירצה להשתמש ברכבת התחתית כדאי לדעת שמרחקי ההליכה מהרחוב עד הרציף עלולים להיות ארוכים למדי (מאות מטרים מתחת לאדמה). חלק מהתחנות הן קניונים תת-קרקעיים גדולים ולא תמיד יש אוורור טוב (יש אנשים רגישים לנושא). התחנות הגדולות ביותר שראינו היו ממש מבוך, במיוחד בהיעדר שילוט מספיק באנגלית.

 רכבת פרטית

הרכבת העילית דומה בנגישותה לזו המתוארת עבור הרכבת התחתית. חווינו את הנסיעה בה לעיר נארה. למרות שאין כמעט הבדלי מפלסים בין הרכבת לרציף – בכ"ז מוצע שיפוע נייד, קל-משקל ומתקפל בכל מקום (ללא צורך לתאם טלפונית יום לפני כן...). ככלל, תחנות הרכבת הינן מודרניות, עתירות שירותי נכים המסומנים בשלט מאיר עיניים ומהוות למעשה מרכז בילוי וקניות עם מסעדות נגישות. הקומה העליונה בתחנה בקיוטו הפכה לנקודת תצפית מרהיבה על העיר עם מסלולי הליכה וצילום. קו רכבת הראוי לציון מיוחד הינו הרכבת הפרטית החדשה לרובע Odiba בטוקיו; הרכבת חולפת במעין ריחוף בגשר עילי מעל לרחובות העיר בנוף עוצר נשימה. עדכון מ- 2012: נודע לנו שיש הגבלות על כניסה עם קלנועית (כולל "סקוטר" קטן) לרכבות שונות, בעיקר לרכבת המהירה. למי שזה רלוונטי עבורו - לברר לפני הנסיעה.

 

בהירושימה התניידנו בעזרת טראם, רכבת חשמלית עילית ישנה. התחנות ממוקמות ברחוב, צרות וקשות לסיבוב בכ"ג, ומוביל אליהן שיפוע. רק חלקן נגיש (סוג הקרונות המודרני) אולם התדירות כל כך גבוהה כך שההמתנה מינימאלית. גם כאן חווינו את נגישות השירות המדהימה, המהירה והיעילה מצד הנהג, ללא אובדן זמן יקר לרכבת ולנוסעיה.

 

מעלוןחוויה מסחררת ועתידנית מאין כמותה היוותה עבורנו הנסיעה מאוסקה להירושימה ומהירושימה. לטוקיו ברכבת הסופר-מהירה Shinkansen. התחנה לרכבת זו נגישה, יפה ומודרנית ביותר. הכניסה לרכבת עצמה נוחה והישיבה בקרון מרווחת. מהירותה של הרכבת עצומה (עד 300 קמ"ש) והיא מקצרת מרחקים במידה משמעותית ביותר. החיסרון: עלות גבוהה. למיטב הבנתנו, המשתמשים בכיסאות גלגלים צריכים לעבור למושבי הרכבת. יש מרחב תמרון מצומצם מאד ליד המושבים (קצת יותר באזור הדלתות של הקרונות). כאשר הרכבת עמוסה, עלולה להיות בעיה למצוא מקום למזוודות. למי שאוהב לטייל בחו"ל עם הרבה מזוודות, כדאי לדעת שיש שירות של משלוח בין-עירוני של מזוודות ולא מקובל להסתובב איתן. לא תירגלנו את האופציה הזאת.

 

עקב יעילותה ונגישותה הרבה של הרכבת התחתית, המעטנו להתנייד באוטובוסים. קטע קצר אחד בדרך לרובע המקדשים בקיוטו נסענו באוטובוס. גם כאן בלטה אדיבות הנהג, השירות המהיר והיעיל שסייע בעזרת הרמפה הניידת והמתקפלת הקשורה דרך קבע ליד דלת הכניסה והתחנה הנגישה שמקלה את העלייה.
נהג האוטובוס מתקין את הרמפה הרמפה מקופלת באוטובוס

 

 

לא יצא לנו כמעט להשתמש במוניות. ביפן ובהונג-קונג כל המוניות שראינו הן לנהג + 4 נוסעים לכל היותר. רובן מסוג Toyota Comfort (דגם שלא מוכר במערב, נראה כמו רכב אמריקאי ישן). על חלק מהמוניות האלה ביפן יש סימון של נגישות לכיסא גלגלים, לא חקרנו את המשמעות שלו.

מה שמאפיין את התחבורה ביפן (בלי קשר ישיר לנגישות) הוא ניצול מרבי של ממד הגובה. אם אצלנו כל סוגי הרכב והולכי הרגל מתחרים ביניהם על מפלס יחיד של כביש ומדרכה, בערים הגדולות ביפן יש רכבות במפלסים שונים מעל ומתחת לאדמה וכבישים עיליים (או מנהרות). הכבישים העיליים נמתחים כגשר בגובה 3 קומות לאורך עשרות קילומטרים (והם כבישי אגרה). אפשר לעבור בכבישים העיליים את מרכז העיר בלי להרגיש.

 

סיוע הצוות כאשדר המעלית מקולקלתנגישות הרכבת התחתית בהונג-קונג נופלת לאין ערוך מזו ביפן; מעלונים איטיים בין המפלסים במקום מעליות והשירות איטי. הקרונות דחוסים ולא קל להיכנס ולצאת בשעות מסוימות. יש תחנות לא נגישות. יחד עם זאת, הרכבות מדויקות ותכופות ונעזרנו בהן למעבר בין שני חלקי העיר המופרדים על ידי המפרץ (החלופה – מעבורת). אטרקציה מיוחדת שחווינו - חשמלית משופעת בהונג-קונג, קרי, רכבת חשמלית המטפסת במעלה ההר עד לפסגה הצופה על מופע האורות של גורדי השחקים והנמל. הכוונה מיוחדת מתבצעת על ידי הסדרנים, אשר מיקמו אותנו בעדיפות בכניסה לקרון (תוך סיוע בדילוג על 2 מדרגות).

בהונג-קונג יש אוטובוסים דו-קומתיים. החדשים שבהם נגישים (נמוכי-רצפה עם דלת רחבה). סביר להניח שתוך שנים ספורות כל האוטובוסים העירוניים יהיו נגישים.

 

ובלי מוסר השכל אי אפשר: לכל הטוענים שאי אפשר בלי "הודעה מראש" (רכבת ישראל) ולא ניתן לשפר את מערכת הכבישים – שיבדקו איך זה נעשה ביפן. זה לא רק עניין של כסף, זה עניין של רצון טוב והתעקשות לעמוד בסטנדרטים.

 

ב- 2017 מסבים את תשומת ליבנו לאתר "נגישות יפן".

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד