מסע באירופה – עם מוגבלות
25/06/2006
 
 
הגדל

מסע באירופה – עם מוגבלות

מאת ברוס ממפורד, אוסטרליה

 

טיפים לנגישות בטיולים

כששבתי מחודשיים וחצי בחו"ל  עם משפחתי, היו לי כמה וכמה טיפים שרציתי להעביר לקוראים. לפני הנסיעה לאירופה פרסמתי  בקשה לעצות במספר מגזינים בנושא מוגבלויות וקיבלתי הרבה מידע שימושי מהקוראים. אני תקווה שהרעיונות שאני מפרסם כאן יעזרו לאנשים אחרים עם מוגבלות שמחליטים לנסוע לחו"ל.

אני חולה בטרשת נפוצה כ-15 שנים ובאופן הדרגתי "התקדמתי" מצליעה למקל הליכה, לקביים קנדיות, להליכון ועתה לנסיעות אני זקוק לכסא גלגלים חשמלי.

אשתי לואיז הציעה לנסוע לחו"ל לפני כשנתיים – כשעדיין יכולנו לקחת את המשפחה (שני בנים – אשלי בן 14 ורוהאן בן 10) וכשהם עדיין רצו לבוא איתנו! התגובה הראשונה שלי היתה שפשוט לא נצליח לעשות את זה. היו לנו מספיק קשיים, אז למה להוסיף קשיים נוספים? ואז חשבתי על זה עוד קצת והבנתי שהטיול הזה הוא לא רק בשבילי. הבנים יזכרו אותו כל חייהם – ולפחות המשפחה רצתה לנסוע איתי וחשבה שאוכל לעמוד במסע (אחרי הניווט שלי אני לא בטוח שהם ירצו שוב!)

בשלב זה החלטנו לקפוץ למים; שבוע בלונדון ואז טיול של 3 שבועות ברחבי בריטניה; שבוע בנורמנדי ועוד שבוע בעמק הלואר; שהיה בפריז בחג המולד ואז אצל חברים בלגים ליד אנטוורפן. כשהיינו איתם סיירנו בבוואריה, פראג וטרייר ואז חזרנו לפריז ומשם הביתה לאוסטרליה עם עצירה בטוקיו. מזל שהחלטנו שלא יהיה לנו זמן לאירלנד.

סיכום שלי – לא היה קל יותר מהצפוי – אבל בהחלט היה שווה את המאמץ!

 

לפני היציאה לדרך

כל אחד צריך להתכונן לטיול אבל שיש לך טרשת נפוצה צריך לעשות הרבה יותר מזה.

צריך להזמין זריקות; אפשר לקבל רשיון מיוחד להזמין תרופות למספר חודשים כדי לקחת אותן לדרך. לעולם אל תיקנו תרופות בחו"ל. זה יהיה יקר מאוד או שלא תוכלו להשיג את התרופות כלל.

אם אתם סובלים מאי שליטה במתן שתן (רוב חולי טרשת נפוצה סובלים מכך במידה כזאת או אחרת) לגברים הייתי ממליץ בחום ללבוש שקית-רגל (ניתן להשיג בבתי מרקחת) מכיוון שזה מוריד הרבה לחץ של מציאת שירותים בזמן. כמובן שתקלות עדיין יקרו. אל תרגישו נבוכים ותבינו שעבורכם זו טראומה רצינית אבל בדרך כלל אף אחד אחר לא ישים לב.

לרוע המזל, הימים של הגעה לעיר ומציאת מקום לינה באופן ספונטני הסתיימו עבורכם. התחלנו להזמין מקומות לינה כמעט שנה מראש. האינטרנט הוא כלי ופלא וזול לעשות את זה.

אתם צריכים גם לבחור חברת תעופה טובה וליידע אותם בצרכים המיוחדים שלכם. רוב החברות יטיסו את כסא הגלגלים שלכם בחינם.

קחו כמה עותקים של מכתבים מהרופא שלכם ומנוירולוג המסבירים את הצורך שלכם במזרקים ובכל הכדורים שתקחו איתכם, ויהיו הרבה. היינו זקוקים למזוודה שלמה רק עבור החפצים שלי.

תצטרכו ביטוח נסיעות – לפחות לכסות מקרי חירום רפואיים. נאלצנו לשלם מעט יותר כדי לכסות את בעיית הבריאות שלי אבל כלל לא היה קשה להשיג את הביטוח.

קניתי כסא גלגלים קל מתקפל חלקית במיוחד לטיול. למזלי קניתי אותו  מוקדם מספיק מראש בכדי להתגבר על כמה מחלות ילדות של הכסא ולהתרגל לשימוש בו (על חשבון הבית שהלך ושנהרס על ידי שגיאותי לפני שהתרגלתי).

לואיז החלה לקלל את כסא הגלגלים כבר בתחילת הטיול משום שהסוללה הקטנה שלו התחילה להיגמר והייתי חייב למצוא נקודות חשמל ולחכות לטעינה מחדש. בכמה מהמקומות לא התלהבו לתת לי להשתמש בחשמל, לכן מצאתי שעדיף פשוט לשלוף את מטען הסוללות ולתקוע בשקע. במבצר אדינבורו בסקוטלנד למשל,  סירבו לתת לי להשתמש בנקודות החשמל בטענה ש"זה בסיס צבאי פעיל". אני מניח שהייתי עלול להיות טרוריסט. בהחלט הרגשתי ככה! במוזיאון הלובר היו כיסויים על נקודות החשמל שלא אפשרו לי לתקוע את המתאם שלי. היו להם כסאות גלגלים ידניים אבל היית צריך להראות להם את הדרכון על מנת לקבל אחד. אז בזמן שאשתי חזרה ברגל לדירה שלנו להביא את הדרכון שלי חיכיתי עם הכסא שלי תוך כדי טעינה בשקע שהמסכה שלו נשבר באופן מסתורי. קחו איתכם הבה מתאמי חשמל מכיוון שלבטח יאבדו לכם כמה. יש להם נטייה להישאר בשקע כשאתם מוציאים את כבל המטען שלכם. אבל זה בסדר. עם טרשת נפוצה  מתרגלים לשבת לחכות קצת ועבורנו זה בדרך כלל בטוח יותר.

למען ההגינות, הכסא שלי לא נועד לעבור את חצי לונדון (מה שניסיתי לעשות ללא הצלחה) ועבור המשקל הקל קיימת סוללה שלא מחשיזה מעמד כל כך הרבה. מה שגיליתי בעיר יורק זה שעדיף לשכור סקוטר חשמלי ליום – יש להם גלגלים גדולים יותר וסוללות גדולות יותר. לצערי באף עיר אחרת חוץ מיורק (כולל אדינבורו, פריז ופראג) לא היה מרכז לציוד ניידות בו אפשר היה לשכור סקוטר. אבל שווה לבדוק במשרד התיירות המקומי.

ביורק יכולתי לשכור סקוטר לכל הלילה (די בזול) – מה שאיפשר לי לצאת עם המשפחה לטיול "ההליכה עם הרוחות" ברחובות מרוצפי האבנים של העיר העתיקה. יש מגבלות בכל אופן. לא יכולתי להסתובב בחומות העיר מימי הביניים או לטפס על מגדל קתדרלת  יורק מינסטר.

הכסא החשמלי העניק לי רמה של עצמאות. יכולתי לראות מה שרציתי וללכת לאן שרציתי; ובמקרים רבים ללכת לאיבוד לא בכוונה. בתוך ההמון, דגל היה יכול להיות רעיון טוב מכיוון שאתם נמוכים משמעותית מרוב הולכי הרגל. בבלגיה השאלנו כסא גלגלים ידני והחבר שלי, לואיז ואשלי עשו כושר תוך כדי שדחפו אותי ברחובות מרוצפי האבן ובמעלה תעלות ניקוז. לפחות הם ידעו איפה אני אבל הרגשתי פחות נייד וקצת כמו האיש בקומדיה של ה-BBC "בריטניה הקטנה" (אך בלי היכולת שלו לקפוץ מדי פעם מהכסא!)

כמו כן אל תשכחו את תו החנייה לנכים, אם יש לכם. למרות שלמעשה בריטניה ומדינות רבות אחרות לא מכירות באישורי חניה לנכים ממדינות אחרות, בדרך כלל פקח החניה לא יתיחס לכך. למעשהף בכל הנסיעה לא היתה לנו אפילו פעם אחת בעייה להשתמש בתו החניה. רק בפעם אחת בפראג גלגלי מכוניתו של ידידי הבלגי סונדלו על ידי משטרת צ'כיה בגלל שחנה בחניית נכים. השוער במלון הסביר שהשוטרים "לא יודעים לקרוא אנגלית ובכל מקרה הם לא חכמים", אז החבר שלי לקח את סמל הנכים הבינלאומי, הגדיל אותו ועשה לו למינציה ושם על המכונית. מרגע זה, לא היו לנו יותר בעיות. מסקנה – קחו כמה סמלי נכים. שימו לב שאם אתם שוכרים רכב חדש, סמלים עם מגנטים לא יעבדו. גיליתי שאין פלדה בגוף הרכב או בפגושים.

 

הנסיעה לשם

לפני הנסיעה אתם צריכים לבחור בזהירות את חברת התעופה וליידע אותם הרבה זמן מראש בנוגע לצרכים המיוחדים שלכם. מנסיוני, עדיף לשלם קצת יותר לחברה שבאמת תטפל בכם ולא לטוס בחברת טיסות מוזלות שתהיה גם לא נוחה וגם יקרה יותר בטווח הארוך.

לדוגמא, טסנו עם חברת טיסות מוזלות אירית כלשהי מסקוטלנד לצרפת. יצאנו מ"גלזגו" (גילינו ששדה התעופה שלהם בפרסטוויק נמצא הרחק דרומה מהעיר) ל"פריז" (שדה התעופה שלהם בבוויה הוא למעשה יותר מ-100 ק"מ צפונית לפריז). ואז הם שינו את שעת הטיסה כך שהיא הגיעה ב-22:00 במקום 15:00 כך שלא היתה אפשרות להגיע למלון לפני חצות. והם לא הסכימו להחזיר לנו את הכסף תמורת הכרטיס שכבר קנינו, כך שנאלצנו לשלם על לילה יקר מאוד בבוויה שחברת התעופה לא הכירה בו. כך שנותר לנו רק לחפש מלון בחצות בעיר שמפורסמת רק בכך שאין בה שום דבר מעניין חוץ משדה התעופה שאם אראה אותו שוב בחיי זה יהיה מוקדם מדי. למחרת בבוקר פספסנו את האוטובוס היחיד כשניסינו ללא הצלחה לשכור רכב, אז נאלצנו לשלם על נסיעה של שעה במונית דרומה לשדה תעופה שארל דה גול ששם היה רכב להשכרה. הסיוע לנכים היה מצחיק או מפחיד, תלוי איך מסתכלים על זה. העליה למטוס באמצעות מעלית מטען רעועה והירידה מהמטוס היתה אפילו יותר מדאיגה – נישאתי בכסא במורד המדרגות שבצד המטוס.  בקיצור, היינו חוסכים הרבה זמן, כסף, מתח עצבים אם היינו טסים עם חברת תעופה רגילה! וכמו שאתם יודעים, כשיש לך טרשת נפוצה, צריך לשמור על רמת מתח נמוכה ככל האפשר.

טסנו לאירופה עם חברת Japan Airlines שהיו נפלאים. צריך למלא טופס רפואי כמה שבועות מראש ולבקש מהרופא שלכם לתאר את מצבכם ואת הצרכים שלכם בזמן הנסיעה. לא צריכה להיות בעייה להעלות את זריקות האינטרפרון למטוס אפילו עם ההיסטריה של המלחמה בטרור. אני חייב להודות שהייתי מודאג כשפקיד מכס יפני לבש כפפות לבנות בשדה התעופה קאנזאי ושאל "אכפת לך?" למזלי, הוא רצה רק לבדוק את נעלי!

כסא הגלגלים החשמלי שלי הובל חינם וכל התנועות בשדה התעופה היו בסיוע. הושיבו אותנו ליד שירותים עם הקצאת מושבים נוספים כאשר היו פנויים. בטיסה היו לנו 10 מושבים לארבעתנו – מי צריך חלקה ראשונה! קיבלנו גם תשומת לב מיוחדת מהדיילות ונתנו לנו עדיפות במעבר במכס עם מדריך מחברת התעופה שדחף אותי דרך איזור האח"מים. חלק זה של הנסיעה היה כל כך קל יחסית למה שציפינו. בהגיענו להית'רו לקח רק 30 דקות מהמטוס ועד לאוטובוס בחוץ!

אם טסים מאוסטרליה ליפן, אני ממליץ על המסלול דרך יפן ומעל סיביר מכיוון שאפילו עצירה בחורף בסינגפור היתה חמה ולחה מדי בשבילי. זכרתי איך זה היה לפני 20 שנה ואז הייתי הרבה יותר צעיר ולא הייתה לי טרשת נפוצה.


להגיע ממקום למקום

לאנשים עם טרשת נפוצה נסיעות הן תמיד קשות וכשאתה בחו"ל הדברים לא צפויים להיות קלים יותר. אבל מי רוצה להישאר כל היום במלון? כמו שגיליתי בלונדון, רק לצאת ולנסות להגיע למקומות, למרות הקשיים יכול לתת הרגשה אמיתית של התרגשות ועצמאות וכן להיות אתגר בנוסף לכל האתגרים האחרים שצריך להתמודד איתם יום יום.

למעשה, במוהנים רבים אירופה מתקדמת למדי באופן הטיפול בנוסעים עם מוגבלות. ברוב האוטובוסים בלונדון יש רמפות שיורדות למדרכה ואיזורים מיוחדים בפנים המיועדים לכסאות גלגלים, כך שלא צריך לקום מהכסא. זה נפלא – כשזה עובד. לרוע המזל כשליש לא עובדים ובאחת הנסיעות האוטובוס התעכב בזמן שהנהג ניסה להכניס בחזרה רמפה תקועה. קצת מביך לעכב את כל הנוסעים אבל אני רגיל להיות מובך. לפחות הנסיעה לאנשים שמשתמשים בכסא גלגלים היא חינם.

תשכחו מהרכבת התחתית של לונדון. ברוב התחנות יש רק מדרגות והרבה. הרכבת של איזור ה-Dockland היא כנראה די נגישה, אבל הפסדנו את הביקור בגלל שהייתי עסוק בהתגלגלות ברחבי לונדון בנסיון להשיג מטען חילופי לכסא החשמלי הכמעט מרוקן שלי.

בעיר לונדון יש חוברת נהדרת ששמה "נגישות בלונדון" (Accessing London), שנכתבה על ידי אנשים עם מוגבלות ואני ממליץ למצוא משהו דומה (בדרך כלל ממשרד התיירות המקומי) בכל עיר שבה אתם מבקרים.

הנסיעה ברכבת לעיר פורטסמות' הייתה קלה, עם איזור יוחד לנוסעים עם כסאות גלגלים ומחירי ילדים לאדם בכסא הגלגלים ולמטפל שלו. שלא כמו הרכבות הצרפתיות, שכאילו תוכננו להעניש נוסעים עם מוגבלות. ראשית, הרציפים הם נמוכים הרבה יותר מהקרונות כך שלהשיג גישה צריל לארגן מעלית מיוחדת לכסא גלגלים, שדורשת די הרבה מיומנות (ואומץ) להשתמש בה. ברגע שנכנסים לרכבת אין לאן ללכת כך שאין ברירה אלא לחסום את המסדרון ויש בזה סכנה מכיוון שהשקעים של המדרגות מתחילים בתןך הקרון. כמעט נערף לי הראש כשנסעתי אחורה ונפלתי לאחד השקעים. בתחנה שבה ירדנו (אנטוורפן, לא תחנה קטנה) לא הייתה מעלית לכסאות גלגלים ולא נגישות מהרציף חוץ מגרם מדרגות ארוך. למעשה אני משקר. בדרך חזרה גיליתי שיש דרך נוספת אבל היא כרוכה בלהלקח כמה קילומטר מאחורי התחנה ואז לחצות כמה מסילות רכבת עמוסות. מזל שהכסא שלי לא נתקע!

גם בפריז וגם בלונדון מצאנו שעדיף להשתמש במוניות ולא לגרום לבלאי של כסא הגלגלים החשמלי בנסיון לחצות את העיר. המוניות היו זולות משציפינו ובדרך כלל עבדו טוב. חריג בולט לרעה היתה מונית שחורה שהייתי חייב להעמיס עליה את הכסא בעצמי מכיוון שלנהג "היה כאב גב".

ועדת הנגישות במועצה המקומית שלנו מודאגת מכמה מדרכות סדוקות ולא לגמרי שטוחות. הם היו משתגעים ממצב במדרכות ברוב הערים הגדולות באירופה. הרבה משטחים לא אחידים, לעיתים קרובות ריצוף אבנים עם חתיכות חופשיות שבולטות החוצה בזויות מטורפות במה כיוונים בעת ובעונה אחת. בערים רבות היו פסי מישוש שנעלמו לפני צעלצ יקוז עמוקה ונראו כאילו הם מזמינים עיוורים להתאבד.בהרבה מעברי חצייה היתה שיפוע ירידה בצד אחד אבל לא בצד השני של הכביש. בדרך כלל פשוט המשכתי לנסוע בכסא הגלגלים שלי ברחוב, למרות שזה היה כמובן מסוכן יותר. עוד סיבה טובה להניף דגל. לפעמים זה לא שינה הרבה מכיוון שמכוניות חנו ונסעו על המדרכות. פעם אחת הצטרפתי לצעדת מחאה בפריז בעיקר כי היה קל יותר ומהר יותר לנסוע עם הכסא שלי על הכביש איתם.

הולכי רגל עזרו מאוד בדרך כלל להעביר אותי מעל לתעלות ניקוז – אפילו בלונדון שם הם היו חייבים להסיר בניתוח את הטלפונים הניידים שלהם מצידי הראש. והיכן שהם סירבו לפנות דרך – משום מה אני חושב על בלגיה – כסא הגלגלים מהווה אייל ניגוח יעיל. הייתי צריך ללמד את אשלי כשהוא דחף את הכסא הידני בברוז' להיות פחות מנומס אחרת היינו מבזבזים את כל היום בנסיון לעקוף פלמים אנוכיים!

דבר אחד שהבלגים כן היו טובים בו היה אירוח מבקרים שיושבים בכסא גלגלים  בגנים לאומיים. בדיונות ובביצה של קלמטוט (Kalmthout) היה להןם מעין כסא גלגלים עם גלגלים גדולים המיועד לחוף. הייתי צריך כסא כזה בסטונהנג' שלמרות שטיחי גומי היה בוצי וכמעט לא עביר לכסא גלגלים בכמה מקומות.

אם אתם מתכוונים לשכור רכב, מומלץ לנסות לארגן את זה מראש מהבית. במיוחד אם אתם רוצים רכב אוטומטי. להכיל את המשפחה ואת כסא הגלגלים שלי היו זקוקים לסטיישן, מה שהקשה עוד יותר. האוטו היה חייב להיוצת אוטומטי מכיוון שאם אישתי לא יכלה לנהוג בשעת חירום, יכולתי לנהוג ברכב אוטומטי אבל לא בידני. לבסוף הצלחנו להשיג רכב לבריטניה אבל לא בצרפת עד שהגענו לשם – וגם אז בקושי. חברת הרץ סיפקה מנגנון יד חינם בבריטניה אבל מכיוון שהמנגנון התחבר כתוספת הוא לא היה קל לשימוש והיינו חייבים להתאמץ ולפרק אותו אם מישהו אחר רצה לנהוג.

כשאתם נוסעים במכונית אל תשכחו את תו החנייה לנכים שלכם. חנייה שמורה לנכים קיימת ברוב המקומות והיא חשובה ביותר. התו האוסטרלי לא תקף בבריטניה אבל השתמשנו בו ולא היו בעיות. התו הבריטי מוקצה רק לתושבים, אבל החלטתי שאם הם שלחו את האסירים שלהם לאוסטרליה בלי לבקש מילידים את השטח, אז אנחנו יכולים להשתמש במקומות חניית הנכים שלהם.

לוחית נכים בינלאומית (סימן כסא הגלגלים) היא גם חיונית. בפראג סינדלו לחבר הבלגי שלי את האוטו בגלל שחנה בחניית נכים עם התווים שלי מקדימה. בפעם הבאה הצמדנו את סמל הנכים הבינלאומי ומרגע זה לא היו לנו יותר בעיות.

בדרך כלל פשוט להיות בכסא גלגלים מסביר את עצמו. אבל אם אתם לא בכסא, למה לא לקחת מקל הליכה? זה יחסוך לכם ללמוד להגיר "יש לי טרשת נפוצה" בכל מיני שפות.

 

לינה נגישה

כשטסים לחו"ל חשוב להזמין כמה שיותר מקומות לינה מראש לפני שיוצאים לדרך. איגוד הטרשת הנפוצה בבריטניה עזר מאוד והציע אתר תיירות לאנשים עם מוגבלות באינטרנט. אבל המקומות שהם הציעו, במחיר של יותר מ-500 דולר אוסטרלי ללילה, נראו מאוד נחמדים אבל לא בליגה שלנו.

לנו בדירות Citadines בלונדון ובפריז שהיו יקרות אבל היה להם מטבח משלהן ושולחן קבלהברוס עם המשפחה בתחנת אנטוורפן ידידותי מה שאיפשר את היתרונות גם של דירה וגם של מלון וחסך הרבה על אכילה בחוץ שלמשפחה היא יקרה. דרך אגב, גילינו שאוכל ויין הרבה יותר זולים בצרפת מאשר בבריטניה וגם באיכות הרבה יותר טובה.

כללית דירות וחדרי מלון באירופה הם קטנים מאוד, אבל למרות שזה מקשה לפעמים לנוע בפנים, יש את היתרון שתמיד יש קיר שאפשר להשען עליו, או אם אתה מחמיץ אין מרחק גדול ליפול אליו!

בדקו את פריסת חדרי האמבטיה אם אתם יכולים בגלל שבהרבה מקומות יש מקלחת שנורא קשה להכנס אליה (בדרך כלל מעל אמבטיה) ולעיתים קרובות מרצפות מאוד חלקות.

תתעייפו רק מלנסות לא לפצוע את עצמכם בסביבה לא מוכרת, אז תכננו זמן כל יום לטעינת הסוללות שלכם. אל תעשו את הטעות הנפוצה של תיירים לנסות לדחוס יותר מדי דברים. עם טרשדת נפוצה או מוגבלות כלשהי, אתם פשוט לא יכולים להרשות לעצמכם את זה. פשוט תעייפו את עצמכם, תעשו טעויות (עשיתי הרבה גם כשלא הייתי עייף) ולא תיהנו מכלום.

למדתי להעריך את הלוקסוס של דלתות אוטומטיות והתרגלתי להכנס ולצאת ממעליות קטנות לפני שהדלתות נסגרות. מעלית אחת הייתה כל כך קטנה שהייתי חייב לשלוח את הכסא למעלה אחרי. מאוד קשה!

 

שירותים נגישים

יכולתי לכתב ספר על חדרי שירותים באירופה. כשיש לך טרשת נפוצה הם חלק די חשוב של הטיול.

אני זוכר שלא הבנתי את חששותיהם של חברי ועדת הנגישות שלנו בקשר לקושי לקום ממושבי אסלה עם שקע עמוק. עכשיו אני מבין. התמודדתי גם עם מושבים שטוחים לגמרי שאתה לא יכול להישאר עליהם, מושבים מחוממים וכאלה שמסתובבים ומנקים את עצמם. מושב השרותים הטוב ביותר היה מושב בצורת הגוף בשירותי נכים בבלגיה. הוא נראה כמו משהו ממלחמת הכוכבים אבל עבד כמו סוכריה.

 לטעמי השירותים בבריטניה הם הקשים ביותר לשימוש, שם עוד לא המציאו את כפתורי הורדת המים. במקום זאת צריך להשתמש בידית שצריך הרבה פעמים להוריד ולהעלות אותה. הקלים ביותר היו שרותים ביפן ששטפו את עצמם. אני לא רוצה לחשוב איך הגלאי עבד!

שירותי נכים הין שונים מאוד ממקום למקום, במקומות שהם היו קיימים. ברוב אתרי התיירות בבריטניה יש כאלה, בצרפת הם פחות נפוצים אבל גרמניה מצויידת היטב. כמו באוסטרליה, אתה צריך הרבה פעמים לחכות לאנשים בריאים לפנות אותם. בהרבה חדרי שירותים יש שומרים שיושבים בחוץ שלהם משלמים. כאדם עם מוגבלות, לא מצפים ממך לשלם וטוב שכך.

החוויה היוצאת דופן ביותר עברה עלי בשירותי נכים בקתדרלה בפראג שם גברת אחת קבעה את משכנה והכינה כוס תה על שולחן ועליו מפה, פרחים ורדיו-טייפ. היא היתה מסבירת פנים ושמחה לתת לי להכנס אבל זה היה קצת לא נעים להשתין במטבח של מישהו.

 

סיכום

לסיכום, למרות שחלק גדול מהכתבה שלי יוצר רושם שזה פשוט קשה מדי לנסוע לחו"ל עם מוגבלות, לא יכול להיות משהו רחוק יותר מהאמת.

בצפייה בסרטי הוידאו שצילמתי, הבנתי שהדברים היו יותר טובים ממה שחשבנו באותו זמן. כשאתם חוזרים יש לכם בטחון עצמי חדש וכן מבט המום וספקני על הפנים.

ובכל מקרה, מה האלטרנטיבה? נדמה לי שהיה זה מל ברוקס שאמר "אתה מת כבר הרבה זמן..."

 

אודות המחבר

ברוס נהנה לטייל והקים שירות ייעוץ במטרה לחלוק את נסיונו, שנרכש מנסיעות באוסטרליה ובמדינות נוספות, עם נוסעים שיש להם מוגבלות. הוא ישמח גם לענות על כל שאלה וניתן ליצור איתו קשר בדוא"ל blmumford@exemail.com.au.

 

פורסם ביוני 2006.

 

 

 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד