עכשיו יש לי אבא / עמיאל אורן
12/11/2008
 
 
הגדל

לפניכם פרק לדוגמא מספרו החדש של עמיאל אורן - עכשיו יש לי אבא! - המספר כיצד התמודדותו עם מחלת הסרטן, הפכה את המחלה להזדמנות לשינוי לטובה בגופו.


צוות הרופאים והאחיות הגיע לביקור. היינו רק שני חולים בחדר. כנהוג, הם החלו עם החולה ששכב במיטה הרחוקה מדלת הכניסה. כשהגיעו אליי, הם הסתדרו במעין ראש חץ, כשהרופא שהכרתי ניצב בראשו.

הרופא פתח ושאל: "איך אתה מרגיש?"
"הכל בסדר", השבתי.

הוא חייך כרוצה לומר "למי אתה מספר את השטויות הללו?" אכן סחבתי על גופי טונות של כאב, אבל הרופא לא יכול להושיע. כמעט הכל היה ידוע. הגידול הוא ממאיר, ושתי החוליות המותניות נהרסו.

הרופא רכן לעברי, בדק את בטני בצד ימין, לבדוק אם הכבד מוגדל. נראה שהכבד בסדר, אך מה עם הבלוטות? אולי הכימותרפיה תעזור. הרופא מדד ובדק, בדק ומדד, כנגר המכין ארון מטבח, ושאל: "האם תהיה מוכן לעבור את הניתוח בעוד יומיים?"

"איזו שאלה", אמרתי. חשבתי באותו הרגע רק על תאי הסרטן שבגופי שאינם עושים פסק זמן.

למחרת הגיעה לחדר אחות חייכנית וקראה בשמי בעברית של עולה חדשה. אינני יודע איך פתאום הצלחתי לקפוץ לדום.

"זה אני!" אמרתי.
"אני צריכה להכין אותך לניתוח".
"אני כבר מוכן!"
"מתי הכינו אותך?" היא שאלה.
דיווחתי לה בחיוך: "אני מוכן נפשית!"
"נפשית זה טוב מאוד," נענתה לאתגר בחיוך והוסיפה: "אבל זה לא מספיק!"

המוכנות הנפשית שלי האיתנה היא נכס צאן ברזל, ואין משהו שיכול לפגוע בה.

לא ידעתי בדיוק על מה האחות מדברת, הייתי שרוי בצום, חשבתי שלוקחים אותי כמו שאני, על המיטה שלי, היישר אל חדר הניתוח. הלוא זה לי הניתוח הראשון בחיי, ומנין לי לדעת?

"בוא אחריי!" אמרה. כעת כבר לא היה לי ספק בדְבר מוצאה. הלכתי אחריה. רק כאשר נעמדתי לידה, שמתי לב כמה עצומים היו ממדיה לעומת אלה שלי אחרי שירדתי במשקל. גופה הטיל צל גדול סביב ואילו זה שלי השליך פס דק מאוד, כאילו היה צִלו של משקוף.

האחות הובילה אותי בצעידתה הקלילה לחדר טיפולים קטן.

"צריך לעשות חוקן." אמרה, "תשכב על הצד."

כלל לא הכינו אותי לדברים האלה. ומה עם "דף הוראות למטייל"? מילאתי אחר כל הוראותיה. היא עשתה את החוקן במיומנות רבה. בדרך החוצה עוד הספיקה להשפיל את מבטה כלפי מטה כדי לקחת סוּבֵנִיר אחרון רגע לפני מותי. אחר-כך, הטרחתי את מוחי בשאלה למה תמיד נשים מבצעות את העבודה הלא נחמדה הזאת.

למחרת היום חיכתה לי עוד הפתעה. הפעם היה תורו של האח לככב.

"יש צורך בגילוח לפני הניתוח", אמר.
יצא לו חרוז, אז גם אני חרזתי: "שאל קודם את הרופא – האם אני לא מספיק יפה?"
"צריכים לגלח את אזור החזה והבטן", השיב בתכליתיות.

הוא הוביל אותי אל חדרון הטיפולים הצר, לקח בידו תער וגילח ביד אֲמונה את כל השערות שבבטן ובחזה שלי, מעל לטבור ומתחתיו, כ-30 סנטימטרים, כולל עתודה, למקרה שיחליטו בחדר הניתוח ברגע האחרון לבתר את גופי לכל אורכו.

כעת כבר הייתי מוכן כמו חתן לחתונה. האח סיים אתי, ועבר לבא בתור, ממש כמו בסרט נע.

זהו, הגיעה שעת השי"ן. זה היה בדמותו של סניטר (תברואן) גדל-ממדים שנכנס לחדרי וקרא בשמי. הוא דיבר כאילו מתוך תקרה של כנסייה ישנה. נראה שהאלוהים כבר רוצה אותי אצלו למעלה, אך באיזה מדור בדיוק אינני יודע.

ידיו החסונות של הסניטר הונחו על מעקה המיטה, הוא הזיז אותה הנָה והנָה, עד שכל אבריי זעקו מכאב, כיווֵן את המיטה אל פתח היציאה. בדרך החוצה הוא לא שכח להתקיל את הגלגל הקדמי-ימני שלה במשקוף של הדלת במכה אדירה שזעזעה את גבי עוד, כאילו לומר: "יא-חביבי, אל תהיה כל-כך אופטימי!" הוא החל בדהירה לעבר חדר הניתוח, ובדרך הוא כמעט גרם תאונה. אשתי ואחותי דלקו אחריו והגיעו לאולם ההמתנה של חדר הניתוח כשהן מתנשפות ומבוהלות. לא היה להן כל סיכוי להתחרות בנפיל הזה.

אשתי מיששה את גופי ושמחה לגלות שלא חסר בו דבר. מעולם לא הייתה כה יסודית, ומי יודע למה היא עוד מסוגלת בסיטואציה קשה זו. אולי תחתים את המנתחים על רשימה מפורטת של כל האברים שלי שהיא מפקידה בידיהם.

מעתה ואילך נשארו שתי הנשים צמודות אליי, אחת מכל צד, כדי למנוע בגופן מהסניטר לקחת אותי למסע בלהות נוסף.

מרים אחותי היא אחות במקצועה. החלפתי אִתה דעות ושאבתי ממנה עידוד רב במהלך האשפוזים. היא שימשה בתפקיד האימא והייתה מוכנה, אילו רק היה הדבר אפשרי, שיפתחו את בטנה במקום את שלי. יודע גם יודע אני שבתוך תוכה היא הסתירה דאגה רבה וחרדה לגורלי.

מיקדתי לרגע את מבטי בשתי הנשים שבאו להיות לצדי בשעתי הקשה. הן כאילו אמרו "אנחנו בשליטה. אתה, אל תדאג לנו. דאג לעצמך!" אבל ראיתי את הדאגה בעיניהן של השתיים. הן היו כספר פתוח לפניי, מוחן הקודח שידר אליי אי-נוחות, מצוקה וחרדה לבאות. היש דבר אנושי מזה?

קודם לכן חלפה במוחי המחשבה על סיבוך אפשרי, וגם על המוות חשבתי. הלוא עם המוות אני עצמי "יכול לחיות", אבל לא יקיריי. במקרה של נכות אצטרך אני לכאוב ולהתמודד עִמה יום-יום. במקרה שאמות הייתי רוצה שאשתי תחיה חיים טובים ולא תגזור על עצמה כל גזֵרה אלא תסכים לקשר עם אדם אחר, תצא ותבלה למען בריאותה ועתידה. די בקָרבן אחד, לא צריך להקריב עוד אחד. ובעודי מהרהר באה האחות ואמרה לשתי הנשים המודאגות שכאן מסתיים תפקידן.

בפתח הכניסה לחדר הניתוח עוד הספקתי להבחין בצוות הרפואי הגדול. כולם לבשו ירוק וחבשו לראשם מגבעת רופאים ומסֵכת בד הייתה תלויה להם על הצוואר. מעתה ואילך יופקד גורלי בידי הרופא המרדים והרופא המנתח וכל צוותו. כעת אני עומד להיזרק מגג גבוה מאוד וצריך מזל (אִמרה תוניסאית אומרת: "אַעְטִינִי גְרַאם מַזְ'ל, וַוארְמִינִי מִסְטַאח, וַונַגִ'י וַואקֶף!" שתרגומו: "תן לי גרם של מזל, וכאשר תזרוק אותי מהגג, עשה זאת כך שאפול עומד על רגליי!" [כמו חתול]).


הכתובת למשלוח הזמנות

עמיאל אורן
ת.ד. 9290
חיפה 31092
מייל: amielo2@walla.com

אתר אינטרנט www.amieloren.com

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד