מיומנה של אם לילד אוטיסט - הצגת מציאות

נדמה לי כי בשנים האחרונות מטפלים יותר מבעבר בנושא האוטיזם בסרטים, בהצגות ובטלוויזיה. אני ברוב המקרים לא ששה ללכת לסרטים או להצגות כאלה, כי עד היום זכורה לי התחושה הקשה איתה יצאתי לפני כ־13 שנים אחרי שראיתי את ההצגה "ואז התחבקנו" של איציק וינגרטן
27/02/2012
 
 
העולם על פי סער, תמונה שצייר סער וולפמן

 

הלכתי אז להצגה הזו כי הביקורות שיבחו והיללו אותה ופרסים נקשרו בשמה. אני יצאתי ממנה בתחושת דיכאון עמוק כי היא לא השאירה שביב של תקווה. היא הטיחה בפני הקהל, בכל כוחה התיאטרלי, את כל הייאוש, הפחדים, החרדות וההתמודדות של ההורים עם גידול ילד אוטיסט, מבלי לאזן את התמונה עם נקודות האור הרבות הקיימות בחיי היומיום עםהילדים המיוחדים שלנו.

 

בעקבות ההצגה ההיא, הבטחתי לעצמי לא ללכת יותר להצגות העוסקות באוטיזם, אלא שכמובן לא עמדתי בהבטחתי זו. הסקרנות לראות איך מוצג הנושא הקרוב ביותר לליבי על בימת התיאטרון או על מסך הקולנוע גברה על התחושה הקשה ההיא, אבל אני מנמיכה ציפיות כדי לא להתאכזב. מדי פעם אני מופתעת לטובה - וזה כמעט תמיד באותם המקרים בהם מעורבים הורים לילדים אוטיסטים בכתיבת התסריט, בבימוי או כשחקנים, כי רק הורים יודעים איך לתבל את הקושי בהומור ולאזן בין התסכול לבין הגאווה מילדם, בין המצוקה לבין רגעי הארה, במינון שנזהר מהצורך לעורר רחמים.

 

כמו בסדרה המצוינת פלפלים צהובים, שאת התסריט שלה כתבה אם לילד אוטיסט, או בהצגה "דיסאינטגרציה 1994 " - שהיא בעצם פרויקט משפחתי של אבא שהוא שחקן (דודו בן זאב) ואמא שהיא אמנית פלסטית (זיו פלג בן זאב), הורים לנער אוטיסט. המיזם המשותף משלב הצגת תיאטרון, מיצב של תמונות ופסלים וספר. אני מודה שהלכתי להצגה בספקנות, אבל יצאתי ממנה נפעמת, מרוגשת, צוחקת ודומעת לחליפין, עם תובנות לגבי עצמי ולגבי החיים שלי לצד בני הפרטי.

 

לפני כמה שבועות נודע לי, ממש במקרה, על ההצגה "העולם על פי אלון", המיועדת לילדים ונוער ורצה זו השנה השנייה בכל הארץ. התברר לי שהשחקנית עידית טפרסון, אותה אני מכירה מבית הספר (ילדינו לומדים בכיתות מקבילות), משחקת בה את האמא של אלון ואף הוסיפה לתסריט ההצגה אנקדוטות מהחיים שלה לצד בנה האוטיסט. מפיקת ההצגה, גם היא אם לילד אוטיסט והבמאית היא דודה לילד אוטיסט. היה לי ברור שאת ההצגה הזו אני חייבת לראות, גם כדי לבדוק האם היא מתאימה עבור סער והאם הוא יוכל להנות ממנה. כדי שלא אלך לבד להצגה שמוצגת במסגרת סל תרבות של בתי הספר בשעות הבוקר, הזמנתי את אמי להצטרף אליי.

 

ההצגה עוסקת באפשרות של שילוב ילדים אוטיסטים בחברה הכללית דרך סיפורו של אלון, שחוזר הביתה מהפנימייה המיוחדת בה למד בכדי להשתלב בכיתה ה' בבית ספר רגיל בו לומד גם אחיו. היא נוגעת בעדינות ועם המון הומור גם בקשר המורכב עם האחים, שלפעמים צריכים לוותר על הפרטיות והרצונות שלהם בגלל האח האוטיסט, בפחד של החברה מהשונה והמוזר, ובסממנים של האוטיזם כגון קושי בפענוח הבעות פנים ואי הבנת קודים חברתיים לצד הבנת ביטויים כפשוטם. ההצגה כתובה ומשוחקת לעילא, אנושית, מצחיקה ונוגעת ללב, ופה ושם מחיתי דמעה קטנה. אבל אמי, מהרגע שהתחילה ההצגה, לא הפסיקה לבכות בכי קורע לב. בסוף ההצגה היא התחילה להרגיש רע עם כאבים בחזה. יצאנו מהאולם לפני כל הילדים וישבנו בלובי כדי שאמי תוכל להסדיר את נשימתה. כמעט חצי שעה לקח לה להירגע לגמרי. היא אמרה לי שהיא מרגישה כאב בחזה כי נשבר לה הלב. האמת שכבר ממש התחלתי לדאוג.

 

לאחר שנרגעה, היא הסבירה לי שההצגה שמה לה מראה מול הפנים והכריחה אותה להסתכל להרבה דברים ישירות בפנים, דברים שהיא הדחיקה במשך שנים. היא אמרה לי: "את לא התרגשת כמוני, כי את חיה את המציאות הזו יום יום, את כותבת על זה וזה נראה לך טבעי. התרגלת לזה. ואילו לי כאילו הטיחו את כל המציאות בבת אחת ישירות בפנים". כנראה משהו בהצגה פוצץ את כל המטען שהצטבר עמוק בלב של "סבתא של סער" במשך שנים, ודווקא אותה מראה שההצגה מעמידה בפני הקהל גרמה להתפרצות הרגשית הזו, כסוג של קתרזיס. החלטתי שאת סער אני לא אקח להצגה הזו, כי אני לא יכולה לצפות מראש אילו דברים היא עלולה לעורר אצלו, אבל כוחה האמיתי של ההצגה הוא בכך שילדים אוטיסטים כמו סער נתפסים כגיבורים, והילדים הצופים בה מזדהים עמם ורוצים בזכותה להיות חברים שלהם.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד