סער לומד בבית ספר למתבגרים אוטיסטים בתל אביב. ובאותו יום, כשהוא הגיע בבוקר ללימודים אחרי שעה וחצי של נסיעה בפקקים של הבוקר, הוא נתקל בשער סגור. לא נתנו לילדים אפילו לרדת מההסעה, להתפנות ולחלץ עצמות.
 
אף אחד לא הסביר להם מה קורה ולמה בית הספר סגור. פשוט נאמר לנהג להחזיר אותם מיד הביתה לאשדוד, כי בית הספר סגור עקב שביתת הסייעות. נהג ההסעה סב על עקביו, וסער נסע שעה וחצי נוספת בחזרה לאשדוד והגיע הביתה כשהוא נסער מאוד.
 
לסער, כמו לרוב הילדים האוטיסטים, קשה מאוד להתמודד עם שינויים בלתי צפויים ללא הכנה והסברים. שינוי בלתי צפוי שכזה מכניס את עולמו לכאוס מוחלט. השבתת בתי הספר של החינוך המיוחד נפלה גם על ההורים ללא כל התרעה מוקדמת. ערב קודם צפיתי באדיקות בכל מהדורות החדשות בערוצי הטלוויזיה השונים, שם פירטו מי שובת ואיזה שירותים יושבתו למחרת היום, ולא הוזכרה בשום מקום השבתה של בתי הספר לחינוך מיוחד.
 
חששתי דווקא שלא תהיה הסעה כי המלוות בהסעה, המועסקות על ידי הרשויות המקומיות, ישבתו. לכן ערב קודם דאגתי לברר עם חברת ההסעות שאכן תצא ההסעה בבוקר וגם צלצלתי למלווה לברר אם היא שובתת ונאמר לי שכל ההסעות מאשדוד יוצאות כרגיל.
 
לא עלה בדעתי שבית הספר יסגור את שעריו, מפני שמעולם לא נסגר בית ספר לאוטיסטים בגלל שביתה. הקשבתי לחדשות בתוכניות הבוקר בכל ערוצי הטלוויזיה וגם שם לא נאמר או נרמז שבתי הספר של החינוך המיוחד עלולים להיות סגורים. ולכן שלחתי את סער בלב שקט ללימודים, כשאני מתכוננת בעצמי לצאת לעבודתי במרכז.
 
בשעה 8:10, כשהייתי כבר ברכב על כביש אשדוד-תל אביב, התקשר בני, בוכה ונסער, כשהוא מנסה להסביר לי ששער בית הספר היה סגור והוא חוזר לאשדוד. סער, שלעיתים קרובות מסביר את עצמו בעזרת שירים, החל לשיר לי באותה שיחה בקול ספוג דמעות "זה לא כל כך נעים לראות גן סגור".
 
הייתי בטוחה שאני לא מבינה אותו נכון ומיד הרמתי טלפון למלווה כדי לברר איתה מה קורה. היא אישרה את דבריו של סער, ואמרה שהם בדרך חזרה לאשדוד. שיחת הטלפון הבאה שלי הייתה לבית הספר, שם נאמר לי שהם ניסו להשיג אותי טלפונית כדי להגיד לי שבית הספר לא יכול לקבל תלמידים כי אין סייעות, אין שירותי ניקיון ואין שמירה, ולכן הם החזירו הביתה את כל הילדים. לא האמנתי למשמע אוזניי.
 
במחלף יבנה, עשיתי סיבוב פרסה וחזרתי מיד הביתה כדי לקבל את סער המושבת. הוא הגיע בוכה ונסער, לא מבין למה השתבש לו כל סדר היום ולמה הוא מפסיד את שיעור התזמורת והמוזיקה שהוא כל כך אוהב.
 
האמת, היה לי קשה להסביר לו מפני שאני בעצמי לא ממש הבנתי מה קרה כאן. איך מסבירים לילד אוטיסט מה זו שביתה? הרי ממש לא מעניין אותו שהארנונה תעלה או שמחירי המים עולים והוא לא מסוגל לתפוס את הקשר בין זה לבית סגירת שערי בית הספר שלו.
 
כל מה שהטריד אותו זה השינוי הפתאומי בסדר היום ושהוא מפסיד שיעורים שהוא אוהב. הוא נכנס חזרה למיטה ובמשך שלוש שעות הקשיב למוזיקה וצפה בסרטים האהובים עליו עד שנרגע.
 
אני, לעומתו, לא הצלחתי להירגע. היה לי ברור שצריך להקים קול צעקה ולעורר לחץ ציבורי כדי שמחדל כזה לא יחזור שנית. גייסתי את אלו"ט והורים נוספים כדי להופיע בכל אמצעי התקשורת עם הסיפור. עלינו לתוכניות הבוקר בגל"צ, לראיון בערוץ 1, בערוץ 2, באתרי האינטרנט ובעיתונים השונים.
 
בשעות אחר הצהריים הלחץ עשה את שלו, ראשי הרשויות הבינו שנעשתה כאן טעות איומה והשביתה בוטלה. לא יעלה על הדעת שינהלו מאבקים על גבם של הילדים בחינוך המיוחד, ואני באמת מקווה שזו הפעם האחרונה שמשתמשים בילדים שלנו כקרדום לחפור בו.