כאשר מדברים על נגישות, בדרך כלל חושבים על מגבלת ניידות, אלא שגם עבור אוטיסטים צריך להנגיש מבנים, מקומות או מתן שירותים. למתבונן בסער מהצד קשה להבין מדוע נער אתלטי וספורטיבי כמוהו זקוק להנגשה כלשהי - אבל סער לא יכול ללכת לשום מקום לבדו וחייב ליווי מתמיד. עבורו ועבור אוטיסטים כמותו, המלווה הוא זה שמנגיש עבורם פעילויות ומקומות.
 
סער רוצה מאוד להשתתף במסעות אופניים ובמרוצים, אלא שמסעות האופניים היחידים בהם הוא יכול לקחת חלק הם "גלגלים של תקווה" שמארגנת עמותת אתגרים, כי רק בהם מוצמד אליו מתנדב הרוכב לצידו לאורך כל הדרך ומוודא שלא ילך לאיבוד בין המוני הרוכבים או יסטה מהמסלול.
 
בספטמבר נערך מרוץ תל אביב ובסוכות נערך מרוץ אופניים סובב עמק הגלבוע, ובשניהם סער מאוד רצה להשתתף. אבל משום שלא מצאתי מתנדב שמסוגל לרכוב בקצב שלו ויכול היה ללוות אותו, מרוצים אלו היו בלתי נגישים עבורו למרות שמבחינה פיזית הוא היה מסוגל לרכוב בהם ללא שום בעיה.
 
גם מקומות כמו הלונה פארק, הסופרלנד או פארקי מים למיניהם הופכים להיות בלתי נגישים לאוטיסטים רבים בגלל התורים הארוכים המשתרכים בעלייה לכל מתקן. כשקיבלתי במתנה שני כרטיסים ללונה פארק, לא יכולתי לנצל אותם במשך חודשים משום שהייתי חייבת לחכות עד שאחותו תוכל לקחת אותו לשם כדי לעלות איתו על המתקנים.
 
כשהיה קטן, יכולתי אני לעלות איתו על המתקנים המיועדים לילדים צעירים, אבל כיום, כמו כל נער בגילו, הוא רוצה לעלות על המתקנים המפחידים והמאתגרים ביותר - אני, כמובן, לא מעזה לעלות עליהם, ולכן אני צריכה להצמיד אליו מלווה הקרוב לגילו שיכול ליהנות כמוהו מאותם המתקנים.

גם כשאחותו התפנתה לקחת אותו, העמידה בתורים הצפופים, כשהמוני ילדים צועקים סביבו ודוחפים אותו, הפכה את החוויה כולה לסיוט עבור שניהם. בפארקי שעשועים באירופה ובארצות הברית (כדוגמת יורו־דיסני או דיסני וורלד), אוטיסטים, כמו גם בעלי מוגבלות אחרים, לא צריכים לעמוד בתור. ישנו מסלול מיוחד עבורם ודי בכך שתגיד כי אתה מלווה ילד אוטיסט על מנת שיכניסו אותך למסלול המיוחד, עוקף התור.
 
בארץ, משום מה, מסרבת הנהלת פארקי השעשועים להנפיק כרטיס מיוחד לאוטיסטים שיאפשר להם לעבור במסלול עוקף תור, ובפועל ההנגשה הזו תלויה בגחמת ליבו של כל מפעיל מתקן (ברוב המקרים, נער צעיר בעצמו). כך קרה שרק אחרי שסער פרץ בצרחות במהלך העמידה בתור, איפשרו לו ולאחותו לעלות על כמה מהמתקנים מבלי לעמוד בתור, וגם זאת לאחר שאחותו נאלצה בכל מתקן להסביר מחדש שמדובר בנער אוטיסט המתקשה להמתין בתור.
 
חוק שיוויון הזדמנויות אמור לאפשר לאדם עם מוגבלות לחיות חיים מלאים ומשמעותיים בתוך הקהילה. משפחות רבות לבני נוער עם אוטיזם מעסיקים חונך או סייע שמלווה את ילדם האוטיסט לבילויים ופעילויות פנאי שונות, ובכך מנגיש בעבורו את הפעילות. אלא שבנוסף לתשלום שהמשפחה משלמת לאותו מלווה על עבודתו, היא נאלצת לשלם תשלום נוסף גם על הכניסה שלו למקומות בילוי, כגון הספארי, הבריכה, פארק המים או פארק השעשועים.
 
אם אוטיסט הולך לחדר כושר ומגיע עם המלווה, אין לדרוש שגם המלווה יעשה מנוי לאותו חדר כושר או אפילו ישלם דמי כניסה חד פעמיים ואסור, כמובן, למנוע את כניסתו גם אם הוא אינו מנוי. שתי ההנגשות החשובות ביותר עבור האוטיסטים הן פטור מעמידה בתור ופטור מתשלום עבור המלווה באותם המקומות בהם אין מקומות ישיבה. הנגשות אלו מקובלות במקומות רבים בעולם ולצערי, כאן בארץ אנחנו מדשדשים הרחק מאחור.
 
ואין מדובר רק במקומות בילוי. משפחות רבות נמנעות מלגשת לרופא בקופת חולים או לטיפול במרפאת שיניים ציבורית בגלל הצורך להמתין זמן רב בתור בחדרי המתנה הומי אדם. מתן אפשרות לקביעת תור בשעה ייעודה עבור אוטיסטים ולאפשר להם להתקבל לרופא בדיוק בשעה שנקבעה ינגישו מאוד את קבלת הטיפול הרפואי עבורם.
 
בעוד שהמודעות לנגישות מבנים ציבוריים למוגבלי ניידות מתפתחת בציבור, הנגישות לאוטיסטים נשכחת הרחק מאחור. דווקא בתקופה בה המושג צדק חברתי הפך לשגור בפי כולנו, חייבות הממשלה, הכנסת והחברה בכלל להתחיל לפעול לשיפור הנגישות גם עבורם.