החצר האחורית - מיומנה של אם לילד אוטיסט

14/05/2011
 
 
מול חלוני (איור: סער וולפמן)

 

אני באמת משתדלת לשמור על יחסי שכנות טובים. אני אומרת בוקר טוב לכולם ועם רוב השכנים אין לי בעיות.

אבל יש בבנין שלי שכנה אחת שתמיד יש לה טענות, בעיקר בגלל סער.

כשהוא יורד לטייל עם הכלבה ועובר איתה במסדרון חדר המדרגות, היא רוטנת שהשיער של הכלבה נכנס לה הביתה ודורשת שיירד איתה במעלית.


ניסיתי להסביר לה שסער לא יורד במעלית כי אם המעלית תיתקע, הוא יילחץ ולא ידע מה לעשות. אנחנו גרים בקומה ראשונה ואני לא מרשה לו לרדת במעלית לבד. היא מתלוננת שסער טורק את הדלתות וזה מאוד מפריע לה. גייסתי את כל סבלנותי והסברתי לה בנימוס שלפעמים הוא נכנס הביתה בריצה ובהיסח הדעת טורק את הדלת אחריו, כי הוא לא ממש מודע לכך שטריקת הדלת תעשה רעש. אני מסבירה לו שוב ושוב והוא באמת משתדל, אבל לפעמים שוכח.

לפני כמה ימים, חזרנו מאוחר בלילה מטיול וסער, שהיה מאוד עייף, הפך נרגן ועצבני. הוא שכח את המעיל שלו בטיול ושינוי בלתי צפוי בתוכניות העתידיות גרם לו להתפרצות זעם. כבר במדרגות הוא התחיל לבכות ולצעוק. כשנכנסנו הביתה, הוא החל לטרוק את דלת חדרו, את דלת המקלחת, לצעוק בקולי קולות ולזרוק את תכולת תיק הגב שלו על הרצפה.

 

למודת ניסיון, ידעתי שהתקף הזעם יחלוף תוך כמה דקות. נתתי לו לפרוק את זעמו וכשנרגע, יכולתי להתפנות ולהסביר לו שאת המעיל נחפש מחר ונעשה משהו אחר במקום התוכנית שהתבטלה. הוא נכנס להתקלח, נרגע וחזר להיות הילד הרגוע והמקסים שהוא בדרך כלל.

 

אלא שבזמן שהיה במקלחת, כשאני מנסה עדיין להירגע בעצמי, דפקה אותה שכנה בדלת הכניסה, ועוד לפני שהספקתי להסביר ולהתנצל על הרעש, היא החלה לצעוק: "איזו התנהגות זו, הצעקות העירו אותי ועכשיו אני לא יכולה להירדם".

 

בשלב הזה עדיין ניסיתי להסביר שסער חזר עייף ועצבני ושאני מצטערת שהערנו אותה, אבל אז היא אמרה: "אם את לא יודעת איך להרגיע את הבן שלך, אולי הוא לא צריך להיות בבית - אולי צריך למצוא לו מקום שידעו איך לטפל בשיגעון שלו".

 

או-אה. הרגשתי איך כל הדם עולה לי לראש. אני בדרך כלל אדם עם הרבה סבלנות כלפי טיפשותם של אחרים, אבל נקודת התורפה שלי היא כל מה שקשור לסער. אז סבלנותי פוקעת ואני מתפרצת כלביאה המגוננת על גוריה.

 


מול חלוני (איור: סער וולפמן)

 


גם במקרה הזה, הוחלפו ליד הדלת מילים קשות והטונים עלו. אבל כשאותה שכנה זרקה לעברי שאולי צריך לערב כאן את שירותי הרווחה, טרקתי בפניה את הדלת כי הרגשתי שעוד רגע אני עלולה לתת לה סטירה מצלצלת.

 

עם אותה שכנה אני כמובן כבר לא מדברת ומשתדלת לא להיתקל בה במדרגות, אבל בעיית השכנים של משפחות עם ילדים אוטיסטים היא לא נחלתי הבלעדית. רק לפני כמה שבועות, קיבלתי לקו הפתוח של אלו"ט שיחה משכן שהתלונן על משפחה עם בחור אוטיסט שצועק ומשליך חפצים מהמרפסת, באצטלה של דאגה מזויפת לשלומו ולרווחתו של הבחור.

 

אחרי בדיקה התברר שהרעש שהוא עושה פשוט מפריע לשכנים והם חוששים שערך דירתם יירד בגללו. במקרים רבים, שכנים התאגדו כדי למנוע השכרת דירות לעמותות שרצו לשכן אוטיסטים כדי לשלבם בקהילה. בעגה קוראים לתופעה הזו "נימבי" (Not In My Back Yard - לא בחצר האחורית שלי).

 

מגורים של אוטיסטים בשכונות מגורים נתפסים כמטרד סביבתי ולטענת השכנים מורידים את ערך הדירות. מבחינת השכנים, עדיף היה לאוטיסטים להתגורר במקום מבודד ומרוחק כדי שלא יטרידו את מנוחתם. אלא שהמשפחות רוצות לשלב את ילדיהם בקהילה ולא לשכן אותם בגטאות הרחק מהעין.

 

תופעת "הנימבי" מוכרת בגרסתה הדרום אפריקאית, כשבתקופת האפרטהייד חתרו ראשי השלטון הגזעני להרחיק את השחורים מהחצר האחורית של הלבנים. לכן, במיוחד עכשיו, רגע אחרי יום השואה, בו נזכרנו איך הפחד מהשונה, האחר והלא מובן יכול להוביל לשנאה תהומית ולמעשי זוועה, נעצור רגע ונבין שגם לאוטיסטים יש זכות לחיות בשכונות מגורים בתוך הקהילה ולמרות שלפעמים הם מעירים אתכם בלילה או טורקים דלתות, זה לא שונה מתינוק הצורח באמצע הלילה או ממריבה של בני זוג בבית לידכם.

 

הקהילה שלנו נבחנת בסבלנות ובסובלנות כלפי השונה, כי כוחה של כל חברה נמדד ביחסה כלפי החוליות החלשות שלה.

 

 

 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד