אפקט בג"צ בוצר
28/09/2010
 
 

מאת: ענבל בר-און

בג"צ 7081/93 שחר בוצ'ר נ' המועצה המקומית מכבים רעות הינו פסק דין מכונן לעניין זכותם של בעלי מוגבלויות לשוויון.

חידושו בקביעה ולפיה הנגשת הסביבה לנכים, גם במחיר של עלות כספית, הינה זכות יסוד של הנכה ולא חסד אשר נעשה עבורו, וכן כי בעייתו של הנכה הינה בעייתה של החברה כולה.

שחר בוצר, אשר כיהן כיו"ר אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב בשנים האחרונות, היה בן 13 בזמן העתירה, והתגורר בישוב 'מכבים רעות'.

הוא עתר להנגשת הישוב לנכותו, ולאחר שהושגה הסכמה בין הצדדים באשר לשורה של תחומים, נותרו במחלוקת גישה מקומת השירותים בבית הספר אל קומת הכיתות, והמקלטים הדו-תכליתיים ביישוב.

חוק התכנון והבניה - ובעלי מוגבלויות

השופט ברק ציין כי תיקון מס' 15 לחוק התכנון והבנייה מורה למועצות מקומיות להתקין סידורים מיוחדים לנכים באם אלו לא הותקנו בו, בתוך פרק זמן שלא יעלה על 3 שנים. המחוקק מחלק את הבניינים הציבוריים לבניינים מסוג א' וב': הוא קובע כי לגבי בניין ציבורי ב' חייבת קומה אחת לפחות ודרכי הגישה אליה להתאים לנגישות נכים.

סלע המחלוקת בין העותר למשיבים הוא בפרשנות ויישום חיקוק זה: לדידם של המשיבים, עצם היות השירותים המונגשים לנכים בקומה הראשונה, ועצם היות כיתות הלימוד הנגישות לנכים בקומה השנייה, די בהם ליצור נגישות: העותר טוען כי גרם מדרגות מפריד בין הקומות ומקשה עליו את הנגישות: המשיבים טוענים כי ניתן להתקין 'אנכון' אשר יאפשר לעותר, תוך הסתייעות בסיוע של אדם משני, להיות מונגש מן הקומה הראשונה לשנייה ולהיפך: העותר טוען כי בכך לא סגי, ויש להתקין מעלית בין הקומה הראשונה לשניה: על כך, כאמור, סלע המחלוקת.

בחינת תכלית החיקוק

אליבא דברק, יש לבחון את לשון החיקוק על-פי תכליתו: התכלית המונחת ביסוד החקיקה ( חוק התכנון והבניה והתקנות על פיו ) היא המטרות, הערכים, המדיניות, האינטרסים, הפונקציה החברתית והשאיפות אשר החקיקה נועדה להגשים. התכלית היא מושג נורמטיבי. היא מורכבת מתכליתה הסובייקטיבית של החקיקה ומתכליתה האובייקטיבית. התכלית הסובייקטיבית היא התכלית שעמדה לנגד עיני המחוקק בעת חקיקת החוק. זוהי "כוונת המחוקק". היא משקפת נתון היסטורי-פסיכולוגי. התכלית האובייקטיבית היא התכלית שהחקיקה נועדה להגשים בחברה דמוקרטית. זו "מטרת המחוקק".

תכלית החיקוק במקרה דנן: להגשים את כבודו, חירותו וזכותו לשיווין, השתלבות בחברה, עצמאות ואי תלות של הנכה. גישת ההפרדה, שהייתה רווחת בעבר כלפי נכים, מנציחה את אי השוויון ומעמיקה את האפליה. גישה זו של שילוב הנכה בחברה תוך אפליה מתקנת במקרה הצורך הינה גישה הרווחת במערב, והמדינה מטילה את מלוא כובד משקלה החברתי-כלכלי בכדי לאפשר שילוב זה, שכן בעיית הנכה אינה 'בעייתו': הינה בעיית החברה! המטרה = השתלבות הנכה בחברה. האמצעי: אמצעים המותאמים לנכה בכל בניין ציבורי כגון שירותי נכים.

שוויון זכויות עולה כסף

ברק מציין כי הבטחת שוויון הזדמנויות לנכה עולה כסף: חברה האמונה על ערכי כבוד האדם, החירות והשוויון מוכנה לשלם את המחיר הנדרש. אולם יש לאזן בין הצרכים והאפשרויות ועל כך אמון החוק שאינו דורש דרישת מקסימום.

נגישות לכל חלק במבנה אלא רק כפי הנדרש: נגישות לקומה אחת לפחות: על-רקע איזון זה יש לפרש את תכלית החקיקה: העותר זכאי לקיום קשר אפקטיבי בין קומת השירותים המונגשים לנכים לבין קומת הכיתות: דא עקא, המשיבות רואות בהנגשה זו 'חסד' שהן עושות לעותר, כאשר מדובר בזכות יסוד שלו: לדעת הנשיא ברק יש להעדיף מעלית, שהיא יותר יקרה על פני 'אנכון' שכן באנכון לא יוכל העותר להשתמש בכוחות עצמו, ובמעלית כן.

לדעת הנשיא ברק, תפיסתה של המשיבה את צורכו של הילד ב'אנכון' תחת מעלית נובעת מתפיסת יסוד מוטעית ושגויה לפיה ההתקנים בבניין המנגישים נכים לבניין הם מעשה של 'חסד' עבור העותר ולא זכות, ברם, החל מפסיקה זו המסגרת הנורמטיבית שלאורה 'תאלץ' המשיבה עכשיו לבחון את הסוגיה הינה מסגרת נורמטיבית בה ההתקנים לנכים הינם זכות יסוד של הנכה, ולא 'חסד' מטעם המועצה.

הנגשת המקלטים

המחלוקת בין העותר למשיבה בעניינם של המקלטים וחובת המשיבה להנגיש עבורו את המקלטים: המחלוקת הינה האם מקלטים נמנים עם ההגדרה שבחוק 'בניין ציבורי ב' כאשר החוק מצביע על מספר מבני ציבור הנחשבים ל'בניין ציבורי ב' וקובע גם הגדרה כללית לפיה "משרדי ממשלה, משרדי רשויות מקומיות וכן כל בניין הנועד לתת שירות ציבורי" הינם 'בניין ציבורי ב': הין העותר למשיבה קיימת מחלוקת באם מקלטים הינם 'בניין ציבורי ב', שכן אם אכן כך, אזי יש להנגיש את המקלטים ביישוב לנכים.

השופט ברק קובע שמכיוון שהמקלטים בפועל משמשים למטרות ציבוריות ( חוגים, פעילויות ) אזי הם נכללים בהגדרה "בניין הנועד לתת שירות ציבורי" ועל כן יש להנגישם לנכה, לאור הגישה הנורמטיבית שהפכה למחייבת החל מפסק דין זה לפיה הנגשת מבני ציבור לנכים הינה זכות יסוד של הנכה, ולא חסד מטעם המועצה המקומית.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד