מתנדבת "צפונית" חסרת מנוח
11/08/2010
 
 

מאת: נעמה שלח

נולדתי בקרית חיים בינואר 1972.

כשנולדתי זה קרה כשאימי היתה בחודש שמיני - כך שהייתי על גבול פג במשקל 2.5 ק"ג.

כשהייתי בת מספר ימים עברתי החלפת דם בכל הגוף עקב צהבת ילודים חזקה שנבעה מאי התאמה בין סוגי הדם של הורי.

כבר בתור קטנטונת אמא שלי הבינה שמשהו לא בסדר איתי - לא זחלתי על ארבע (דבר שהיום יודעים שנובע מבעיות קואורדינציה) אבל התחלתי ללכת בגיל שנה וחודש, שזה גיל רגיל.

מגיל מאוד צעיר אמא שלי חשדה בהיפראקטיביות שלי (גם לפני שהיא לדעתי ידעה להגדיר את זה בשם). אחותי נולדה כשהייתי בת 3 וחודשיים והייתי מרביצה לה "כי ככה" או "כי לא רציתי ליהי - אלא רציתי עמיחי" (אמרו לי שאם תהיה בת יקראו לה ליהי ואם יהיה בן יקראו לו עמיחי...).

בגיל 3 וחצי הלכתי לבדי מבית הורי שהיה ליד בית היינה בקריית חיים, לבית של סבא וסבתא שלי שגרו בצד המזרחי של שד' וורבורג בק.חיים (מעבר של בין 4 ל-6 כבישים) כי "החלטתי שאמא לא בבית".

מגיל 4-5 עד גן חובה קיבלתי ריפוי בדיבור וזה הופסק כי סירבתי להמשיך - "לא רציתי להיראות חריגה בזה שמוציאים אותי בבוקר מהגן".

למדתי בביה"ס היסודי "נתיבים" ליד ביתי - שהיה בדרך של רבות מחברותי לכיתה לביתן כשלא מעט מהן היו עוצרות אצלי בדרך מבית הספר הביתה (בעיקר שרובן חוזרות לבתים ריקים ואצלנו הייתה מטפלת).

את שנות חטיבת הביניים אני לא זוכרת מבחינה לימודית, בחטיבה העליונה שיבצו אותי בכיתה עיונית לבגרות למרות שלא הייתי זכאית מבחינת ציונים אלא כהחלטה פדגוגית.

לאורך שלושת השנים בחטיבה העליונה הייתה לי מחנכת שהייתה מבחינתי המלאך בהתגלמותו והיא לא נתנה לי ליפול בשום מצב (וב-י"א ו-י"ב הייתה גם מרכזת השכבה) ובזכותה ובזכות שאר הצוות הנהדר בחטיבה העליונה הצלחתי איכשהו להשיג תעודת בגרות (וכמובן שלאורך כל שנות הלימודים שלי אמא הפכה לתלמידה/סטודנטית מן המניין בגלל הכתיבה האיטית שלי שנבעה משיתוק המוחין הקל והפרעות הקשב והריכוז וההיפר אקטיביות שלי).

מבחינה חברתית בחטיבה התחתונה לא היו לי בכלל חברים (היפר אקטיבית מחפשת בהפסקות רק להוציא מרץ ולטפס על העמודים, ואיך זה נראה לחברות?...).

בחטיבה העליונה היו 2-3 חברות שעזרו לי בכך שהן נתנו לי לצלם מחברות כי לא הספקתי לכתוב.

מבחינה חברתית: בכיתה ט' הגעתי למרכז הספורט של איל"ן עקב כך שנוירולוג שטיפל בי בהיפראקטיביות הגדיר אותי גם כבעלת שיתוק מוחין מזערי, השעות במרכז הספורט של איל"ן מילאו את צרכיי החברתיים.

מבחינת התנדבות: אני דור שלישי של מתנדבים, זוכרת בתור ילדה את סבא מצד אבא מתנדב בחלוקת מזון לקשישים סיעודיים ואת סבתא מצד אמא מתנדבת במכירת כרטיסי הגרלה של הוועד למען החייל.

אבא שלי, במשך כל הילדות שלי ועד ההתבגרות, התנדב במשמר האזרחי ואמא בכל מיני מקומות (ועד הורים כיתתי, ועד הורים בית סיפרי, ועדה ציבורית של בית היינה, ועדת תל"י (תושבים למען ילדים) של לשכת הרווחה ולאחרונה עם רויטל משכתי אותה גם לנגישות ישראל...).

כבר בכיתה ג' כתבתי מכתב לראש העיר (אריה גוראל בזמנו), ביקשתי ממנו שיהפוך שטח מפורז שאנשים סתם זורקים בו זבל למגרש משחקים לילדים. אח"כ התנדבתי בוועדה ציבורית לילדים בבית היינה, לאחר מכן באיל"ן. תמיד נהניתי גם לעזור ומכיתה ט' עד סוף י"ב ואחרי זה אחותי ואני חנכנו ילדה נכה ובזכות זה קיבלנו בשנת 1990 את אות הנשיא לנוער מתנדב מאת הנשיא חיים הרצוג ז"ל.

נעמה שלח בפעולה. אחד הנכסים הגדולים של עמותת נגישות ישראל
נעמה שלח בפעולה. אחד הנכסים הגדולים של עמותת נגישות ישראל


כמובן שגם לצבא התנדבתי (הפרופיל הצבאי לא איפשר לי שירות צבאי רגיל, למרות שבאמצע השירות העליתי פרופיל).

לאחר הצבא התחלתי להתנדב במשמר האזרחי בו אני פעילה גם עכשיו (היו תקופות שמעל ל-15 שעות בשבוע במקביל לעבודה במשרה מלאה).

לפני כשנתיים הפריעה לי בעיית חוסר הנגישות מבית קסלר למרכז הקניות ביג ועקב כך נגררתי להתנדב בעמותת נגישות ישראל.

במהלך השנה האחרונה: ערכתי אין סוף סקירות, הייתי שותפה בהקמת תא ההלבשה הנגיש לנכים בכסאות גלגלים הראשון בארץ, נטלתי חלק במשימות נוספות לבקשת רויטל - שאחת המעניינות בהן היתה הביקור של ועדת נגישות של ילדי בית הספר "קשת" מכפר ורדים ולאחרונה שתי כתבות, אחת על הנגישות בתחנת משטרת זבולון והשניה על בית הספר לחינוך מיוחד "רגבים" בקריית חיים.

לאורך השנים גם למדתי לתואר ראשון בחינוך באוניברסיטה הפתוחה ולאחרונה סיימתי אותו, עבודות סמינריוניות שעשיתי במהלך התואר הן על הבעיות החברתיות של ילדים עם ליקויי למידה לא מילוליים (שזה קצת דומה לבעיות חברתיות של ילדים על הספקטרום האוטיסטי) ולאחרונה סיימתי עבודה בנושא של שילוב ילדים עם לקויות שמיעה בחינוך הרגיל. 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד