ההלכה היהודית נגד אנשים עם מוגבלות. האומנם?
3/07/2010
 
 

מאת: נעמה לרנר

האם ההלכה היהודית מתנערת מאנשים עם מוגבלויות?

האם היא מדירה אותם מבתי הכנסת באופן מכוון?

זו הייתה השאלה שעלתה בפתח כתבתה של מירית פינחס בזמן קריות.

אני מבקשת להשיב על שאלות אלה, כאישה חרדית, וכמנהלת את המחלקה הקהילתית בארגון בזכות, המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות (מסתבר ששני הדברים מצליחים לדור בכפיפה אחת בשלום ובשלווה).

פוסקים רבים בני זמננו כתבו תשובות הלכתיות הנוגעות למעמדם של אנשים עם מוגבלות בבתי הכנסת:

בספר תחומין (קובץ הלכתי העוסק בתורה, חברה ומדינה) נשאל הרב עזרא בצרי שליט"א, אב בית דין בירושלים, האם אדם המתנייד בכסא גלגלים יכול לשמש שליח ציבור, למרות שאינו יכול לעמוד. הוא האריך בדיון בנושא ולבסוף פסק שמותר (חלק ד' עמוד 455). באותה סדרה נשאל ר' יאיר מאיר לגבי השימוש בכיסא גלגלים חשמלי בשבת, ולאחר התייעצות עם הגאון הרב שאול ישראלי, מתיר בדרך של 'גרמא', שזו שיטת הפעלה מסוימת המותרת בשבת.

אחד מגדולי הפוסקים בדורות האחרונים, הרב משה פיינשטיין, בספרו 'אגרות משה' (חלק אורח חיים סימן מ"ה) מאריך בשאלה האם אדם עיוור הרגיל להשתמש בכלב נחייה יכול להכניסו עימו לבית הכנסת בזמן התפילה, ופוסק שמותר.

פוסק ידוע אחר, הרב שלמה זלמן אוירבך, בספרו מנחת שלמה (סימן ג') משיב לגבי אדם שנקטעה ידו עד המרפק, ומוצא דרך שמאפשרת לו להניח תפילין בבית הכנסת.

הרב יצחק יעקב וייס, ראש אבות בתי הדין של העדה החרדית (הבד"ץ), בספרו מנחת יצחק (חלק א' ב' סימן י"ז) דן בשימוש במכשיר שמיעה בשבת ומתיר.

בעניין הדוגמא שמביא ד"ר סבירסקי לגבי היותו של אדם עיוור פסול לעדות, כנראה שאינו מודע לפסק של הרב אוירבך, המובא בספר נשמת אברהם (אותו כתב פרופסור אברהם, אדם חרדי ורופא בכיר במרכז הרפואי שערי צדק), האומר שבימינו אדם עיוור כשר לעדות. במקום אחר באותו ספר, מביא פרופ' אברהם אמירה של השל"ה, שראוי ששליח הציבור ביום כיפור יהיה אדם עם מגבלה, משום שתפילתו תתקבל יותר מתפילת אדם שאין לו מוגבלות!

בעניין מאמר הגמרא "עיוור חשוב כמת" שצוטט בכתבה, הרי ברור שאין פירושו כפשוטו. וכי גדולי האמוראים רב יוסף ורב ששת שהיו עיוורים ודבריהם פזורים בכל התלמוד חשובים כמתים? באותו מאמר בגמרא נחשבים גם אנשים שאין להם ילדים כמתים. האם גאוני ישראל כאדמו"ר מחב"ד, האדמו"ר ה'בית ישראל' מגור וה'חזון איש' חשובים כמתים? אלא הפירוש הוא כפי שמסביר הרב חיים שמואלביץ בספרו על התורה, שעני, עיוור ומי שאין לו ילדים, חסרה להם יכולת הנתינה האין סופית שיש לעשיר, לאדם שרואה את זולתו ושיש לו ילדים. חוסר היכולת לנתינה טוטאלית, מדמה אותם לעניין זה בלבד, למת שזקוק לטיפול (קבורה) ואינו יכול לתת דבר בתמורה.


אלו הן, על קצה המזלג, תשובותיהם של גדולי הפוסקים בדורנו בעניינים הרלוונטיים לאנשים עם מוגבלות השומרים תורה ומצוות. האם זהו היחס המזלזל והמתנער אליו מכוונים מירית פנחס וד"ר סבירסקי? תמהתני, כיצד לא הגיע ד"ר סבירסקי לכל הפסקים הידועים הללו ולעוד אלפים אחרים במסגרת המחקר שערך. לעניות דעתי, מחקר שבסופו מסקנות קשות כל כך, כמו "ההלכה היהודית והממסד החרדי פשוט לא מקבלים את הנכה כשווה" או "אנשי הדת מעדיפים שאנשים הנעזרים באמצעים אלו (כסא גלגלים או מכשיר שמיעה) לא יפקדו את בתי הכנסת" ו"יש כאן תחושה של איזו שהיא אידיאולוגיה שעומדת מאחורי העניין, ועל כן זה מקומם במיוחד", צריך להיות מקיף, יסודי ורציני יותר. מהמחקר שנעשה, בוודאי שאין שום אפשרות להסיק מסקנות קשות כאלה.

אז איך זה שבכל זאת רוב בתי הכנסת אינם נגישים? פשוט, מאותן סיבות שבגללן הרבה שירותים אחרים בישראל אינם נגישים: היעדר מודעות, חוסר היכרות עם הנושא, וכן, גם היעדר תקציבים להנגשה. אשמח לשתף פעולה עם נגישות ישראל, ארגון שאני מעריכה ומוקירה, בכל פעילות להשגת תקציבים להנגשת בתי הכנסת ולהעלאת המודעות של רבני בתי הכנסת ושל נציגי הציבור החרדיים לנושא, אם תיעשה בדרך שתכבד את ההלכה היהודית ואת פסיקותיה. 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד