פוסט היכרות

26/06/2013
 
 
ציור של הרבה ראשי בני אדם

נעים מאוד. שמי עמית הגלעדי, ואני בן 34.

 

אני אוהב, שונא, מתרגש, מריח, טועם.

ואני גם נכה. ולשם כך התכנסנו בפוסט חגיגי זה.

הנכות שלי אינה נצרכת לכיסא גלגלים או מקל הליכה.

היא באה לבד. ובעקבותיה כל העולם.

סימני הזיהוי העיקריים שלי, למקרה שהמשטרה תבקש את עזרת הציבור במציאתי:

מחסור חמור באצבעות בכפות הידיים.

 

דבר המביא לקושי מסויים מצידי, בעת הצורך באגרוף קשה או לטיפה רכה.

ומכאן הקושי לאחוז בחלומות, שהוא גם הקושי להרפות מהם.

למה זה קרה? ולמה דווקא לי?. שאלה טובה.

כשאפגוש את הבורא של כל זה, בפאב אפלולי בעמק האלכוהול של מעלה, אדרוש תשובה.

מן הסתם הוא יגמגם משהו, על איזו החלטה של תת ועדה של מלאכים.

לך תסמוך על ועדות. לך תסמוך על מלאכים.

לא חשוב.

אם אין אני לי, מי לי. ואני ישני לי עשרים וארבע שעות, שבעה ימים בשבוע.

אנחנו מסתדרים מצויין, תודה על ההתעניינות.

הבעיה מתחילה כשנכנסים לתמונה אנשים אחרים.

אנשים אחרים, אתה מבין, מצפים לראות מולם בשר ודם, שפחות או יותר דומה להם.

רוצה לומר: אותו מספר עיניים. אותו מספר אזניים. (משה דיין וואן גוך לא נחשבים לצורך העניין)

אותו מספר אצבעות. ממוצע של שתי רגליים לבן אדם.

קרא לזה, אם תרצה, דעות קדומות לגבי אפשרויות הגוף האנושי.

ואז אני נכנס בסערה לשדה הראייה השמרני הזה, בעדינות מופנמת של פיל בחנות חרסינה. טראח.

פני הזולת כשדה קרב. כטורנדו משתולל של רגשות. הזוועה, הזוועה.

האימה. החשש. הגועל. הדחייה. המבוכה. הניכור. הרצון הנואש להתרחק. הנסיון ההיסטרי לגלות חמלה.

התהייה הקיומית העמוקה, האם חייזר הוא העומד מולו, או שמא בן אנוש שנקלע לסכסוך חריף עם הטבע.

(כשלעצמי, הייתי מעדיף להיות חייזר. תמיד רציתי לרחף בצלחת מעופפת כסופה על פני אינספור כוכבים).

או אז מגיע שלב השאלות הבלתי נמנעות.

הזולת: אפשר לעזור לך?

אני: לא, תודה. אני מסתדר.

הזולת: בטוח שאתה לא צריך עזרה?

אני: בטוח.

הזולת: אולי בכל זאת איזה רמז?

אני: לא, באמת שלא.

הזולת: תגיד, אפשר לשאול אותך שאלה אישית?

אני: בטח.

הזולת: איך זה קרה לך? תאונה?

אני: סוג של תאונה.

הזולת: למה אתה מתכוון?.

אני: דוקטור מנגלה עשה ניסויים מדעיים בסבתא שלי, ומאז כל המשפחה נראית ככה.

הזולת: באמת?.

אני: לא.

הזולת: לך לעזאזל, נכה מטומטם.

אני: תודה רבה.

וחוזר חלילה.

נ.ב

אני זקוק לאהבה באופן נואש.

לילות כימים אני משוטט ברחובות הנפש ותר אחרי אהבה.

אם מישהי מהקוראות מעוניינת, אנא צרי קשר.

בין הפונות יוגרל ליבי.

הדפסשלח לחבר
עבור לתוכן העמוד