מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל
14/02/2011
 
 

מאת: גידי אהרונוביץ'

הרעיון לכתוב מאמר זה עלה לאחר שהגבתי על מאמרו של שמעון גלבץ על הספר "מתחת לקו העונג". ציינתי שם עד כמה שנקין הוא רחוב לא מסביר פנים לעיוורים.

חשבתי לכתוב מאמר קצר על "למה אין עיוורים באינטרנט", ולמה אף אתר רשמי של מדינת ישראל אינו מותאם למשתמש העיוור.

לבסוף החלטתי שהבעיה מגיעה הרבה יותר עמוק, ונוגעת לחוסר הבנה בסיסי את בעיותיו של העיוור בישראל. לכן בחרתי לכתוב על חיי היום־יומיים בתור עיוור בישראל - מאמר שיקיף מספר תחומים, מעט אוטוביוגרפיה וסיפורים קטנים, בתקווה שהקורא יוכל להתקרב לתחושות ולחוויות שלי.

קיצור תולדות חיי

התעוורתי זמן קצר לאחר הלידה. נולדתי פג, והאחות החדירה עודף חמצן לאינקובטור. כתוצאה מכך איבדתי את מאור עיני. נאמר לי שבדרך־כלל עודף חמצן גורם לפגים לנזק מוחי, ועלי להתנחם בכך שאני "רק" עיוור.

למרבה האירוניה, כל משפחתי באה מעולם הצילום. הורי צלמים, אחיי צלמים, אחייני צלמים, ורק אני ילד סורר ומורה שהלך ונהיה נהג אוטובוס...

כתוצאה מהעיסוק המשפחתי, זיכרונות הילדות הראשונים שלי מלווים בהמון תערוכות צילום, סרטי קולנוע ותערוכות אומנות. אני זוכר את עצמי כילד, ניגרר לתערוכות ומקבל תאורים של מה שרואים, ועד היום כשאני מגיע ללונדון, לאיטליה, או לכל מקום אחר אני הולך עם חברים לתערוכות והם תמיד מופתעים מהידע ההיסטורי והתיאורי של תמונות שיש לי בראש.

את בית הספר אני זוכר כחוויה ממש רעה. בנתניה, עיר מגורי, עיוור הרוצה ללמוד כתב ברייל יכול לעשות זאת רק בבית־ספר דתי. כך, הייתי מוגבל פעמיים במשך כל ילדותי: פעם אחת בשל היותי עיוור, ופעם שניה בשל היותי חילוני יחיד במסגרת דתית.

בבית־הספר התיכון לא ממש ידעו מה לעשות איתי, והתגלגלתי למגמת מזכירות ומינהל. גם הם לא ממש רצו להגיש אותי לבגרות. על כן, בכיתה י"א, עזבתי את התיכון והשלמתי את הבגרויות בכוחות עצמי. זו היתה כנראה התקופה הכי מדהימה בחיי.

לאחר מכן למדתי מוסיקה, וסיימתי בהצטיינות את התואר הראשון במכללת לווינסקי. אני עובד בתחום זה עד היום, באמת חיים רגילים לכל דבר. אני עצמאי לחלוטין ועושה הכל. אני חובב גדול של מוסיקה, אמנות, מחשבים, טיולים וספרים.

אז מה הבעיה?

הבעיה שרציתי להציג במאמר זה נוגעת ליחס החברה לעיוורים בישראל של שנות האלפיים. גם כיום, רוב האנשים חושבים שעיוורון הוא משהו נוראי שאי־אפשר לחיות איתו, ומתקשים להתמודד עם עיוורים המנסים להשתלב בחברה. אני חושב שהדרך הטובה ביותר להסביר יחס זה תהיה בעזרת סיפורים אמיתיים מהחיים.

יוצא לי לנסוע המון באוטובוסים (מסיבות מובנות, טרם עברתי טסט). בדרך כלל אני יושב באוטובוסים מאחור. כעקרון, אני לא מוכן לשבת במקום הראשון, שמוקצה לנכים. אני יושב, שומע דיסקים, ומסתכל על חיילות. כמעט תמיד אנשים מדברים איתי, ומתפתחת שיחה, ותמיד עולות אותן השאלות. איך אפשר לחיות ככה? יש לך חברה? אתה חושב על התאבדות? איך אתה רואה צבעים? איך אתה חולם? וכמובן, איך אתה משתין בלי לפספס?

היה גם מישהו ששאל אותי איך אני עושה סקס אם אני לא רואה לאן לחדור. הסברתי לו שאני עושה את זה בחושך.


--------------------------------------------------------------------------------

"תגיד אחי", שואל אותי נוסע צעיר, "יש לך חברה?". טוב, אז כרגע אין, אבל כשהוא שאל אותי היתה לי. "כן" אני אומר לו, "וואו אחי, ואיך אתם מסתדרים ששניכם עיוורים, זה לא קשה ככה?". אני מסביר לו שהחברה שלי אינה עיוורת, והוא שואל: "מה לא? היא לא עיוורת? אז איזה נכות יש לה?". אני מסביר לו ש"שום נכות. היא בחורה רגילה" והוא אומר לי "וואו, כל הכבוד לה. באמת, כל הכבוד".

בכלל, הסטיגמות בקשר לנושא של בנות תמיד משעשעות אותי. כך למשל, שלחתי לא מזמן אי־מייל לבחורה דרך אתר הכרויות. התגובה שקיבלתי הייתה בסגנון: "מה לעזאזל יש לאדם עיוור לחפש עם מישהי רואה? אני לא מאמינה לך שאתה עיוור, כי עיוורים לא יכולים לעבוד על מחשב ובטח זאת איזה דרך שלך להתחיל עם בנות".

או שפעם, במהלך קונצרט של הפילהרמונית, ניגשה אלי אישה זקנה ושאלה אותי: "אדוני, אתה נשוי?". "למה גבירתי?", שאלתי, "את נשמעת לי טיפה מבוגרת מדי בשבילי". היא אמרה לי "יש לי מישהי להכיר לך". מתוך נסיון עם מצבים שכאלה, שאלתי "והיא עיוורת?" והתשובה הצפויה היתה "כן, שמה הוא כך וכך". "גבירתי, אני מכיר את הבחורה הזאת, אין לנו עניין משותף". זה כבר היה יותר מדי: "אבל איך אין לכם עניין משותף? שניכם עיוורים".


צג הברייל המשמש את כותב המאמר. מונח בדרך־כלל לפני המקלדת


למעשה, אני כמעט לא מכיר עיוורים. אני מכיר שניים או שלושה שפגשתי במקרה; אני לא פוסל קשר עם עיוורים. אני פשוט פוסל את הרעיון של "הוא עיוור ואתה עיוור, תדברו". אני מוכן לדבר עם כל אדם באשר הוא אדם. אם הוא עיוור אין לי בעיה להסביר לו למה אני גולש באינטרנט עם תוכנה זו או אחרת, או למה אני מזמין את מקלות הנחיה שלי באינטרנט ולא מסתפק במה שמוכרים בארץ. אבל אם מעבר לזה לא יהיה לי על מה לדבר איתו, טעם משותף במוסיקה, בספרים, באמנות, אז אני לא אשאר שם רק בגלל שהוא עיוור.

אינני חבר בשום מועדון עיוורים, כי אני לא מאמין בלהישאר בחממה אלא בשילוב מלא. ככל שעובר הזמן, אני מבין שאין לי בעיה עם העיוורון. יש לי בעיה עם הבורות של בני־אדם, ולצערי אם אנשים מכירים עיוור אחד, והוא לא ממש מצא חן בעיניהם, הם משליכים את זה על שאר אוכלוסיית העיוורים בישראל.

פעם מישהו שאל אותי באוטובוס "אדוני, איך ההורים שלך נותנים לך לצאת מהבית כשאתה לא רואה כלום?".
נו באמת. "אדוני, איך לך נתנו לצאת מהבית ושכחת לקחת את השכל שלך?"


--------------------------------------------------------------------------------

אני מאוד אוהב סרטים. אני אוהב במיוחד סרטים זרים, בעיקר סינים ויפאנים. שם אני יכול להתעלל בחברים שלי ולבקש מהם להקריא לי את כל התרגום - כי זה לא באנגלית.

תמיד כשאני מבקר בקולנוע, החברים שלי, שאוהבים את הציניות שלי, שולחים אותי לקנות את הכרטיסים. תמיד אני שומע את ההשתאות של הקופאית, ופעם איזו קופאית ביקשה ממני לקפל את המקל ולקרוא ליגאל שילון כי המשחק נגמר.

הציניות לוותה אותי גם בתקופת השירות הצבאי - תקופה בה אנשים רבים שראו אותי ברחוב עם מדים ניגשו אלי ושאלו, "מה יש לצבא לעשות עם אחד כמוך?". יום אחד ביקר בבסיס הרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין־שחק, וכשהוא נגש אלי ושאל אותי "מה אתה עושה בתחנה?" אמרתי לו שאני הנהג של שלונסקי. כעבור שנים, בשיחת טלפון איתו, הוא סיפר לי שהוא מחפש נהג ושאל אם אני פנוי.

ישנם כמובן גם יתרונות לחייל עיוור - כשהרס"ר הודיע במסדר על חוק חדש, לפיו השומר התורן בש"ג לא יכול יותר לקרוא עיתונים אלא רק לשמוע רדיו, הסברתי לו שלי מותר לקרוא עיתונים בברייל בזמן המשמרת, כי זה לא מסיט את העיניים מהשמירה.

שרותים שונים

הבעיה עם שרותי המדינה השונים וחברות ותאגידים, היא שאין להם שום מושג על חייו של העיוור בישראל. גם האנשים שאמורים לטפל בעיוורים תמיד רואים בי עוף מוזר: אני אף פעם לא מצליח לעבור מבחנים שמותאמים לעיוורים, כי אני לא ממש יודע לכתוב ברייל (אני כותב על מחשב).

קחו למשל חברה כמו בזק. כשרציתי להתחבר לאינטרנט המהיר הם אמרו לי שאין הנחה לעיוורים, כי עיוורים לא יכולים לעבוד על מחשב. כשהזמנתי את נציגי בזק לראות איך אני עושה את זה הם לא ממש טרחו לבוא.

עם חברת אורנג' כמעט הגעתי עד לבית משפט על אפליית עיוורים. בעוד שלחברות הסלולר האחרות (סלקום ופלאפון) יש חיווי קולי כשיש לך הודעה חדשה, לאורנג' יש רק ציור של מעטפה על מסך הטלפון. הסברתי להם שאני לא רואה את הציור, ולפיכך אני נכנס המון לתא הקולי גם כשאין לי הודעות - פעולה הכרוכה בתשלום. הם אמרו לי שזאת בעיה שלי שאני לא רואה את המעטפה, ואף המליצו לי לפנות לאנשים ברחוב ולשאול אותם מתי יש ציור ומתי אין. הסיפור הגיע לעיתונות, וכתוצאה מהתערבות "ידיעות אחרונות" הסכימה חברת אורנג' להוציא אותי ממעגל המנויים שלהם.

אפילו הספריה המרכזית לעיוורים, שעושה עבודת קודש של ממש בהקלטת ספרים, לא מוכנה להקליט הרבה מדע בדיוני, בשל ביקוש נמוך. ומה יעשה אחד ביזארי כמוני, עם טעם מפוקפק, שכל מה שהוא רוצה לקרוא זה מדע בדיוני?

ישנן דוגמאות רבות נוספות. בטיול האחרון שערכתי בלונדון עם חבר, הוא מאוד רצה לראות תערוכת ציורים שהיתה שם. ביקרנו בתערוכה, וחבר שלי קלט עיוור שהולך עם אישתו, והיא מתארת לו את התמונות – ואף אחד לא הסתכל על זה במבט מוזר. ניגשתי לעיוור הזה ודיברתי איתו, והבנתי עד כמה בארץ אנחנו לא ליברלים וסובלים מבורות היסטרית. בלונדון בכלל לא הרגשתי שונה, לא הסתכלו עלי מוזר בכל מקום, נתנו לי לגעת בדברים, לא הציקו לי ברכבות התחתיות, ובמוזאונים התייחסו אלי בכבוד ונתנו לי לגעת בכל דבר. בארץ, אם אכנס למוזיאון ואתחיל ללטף את הפסלים, יהיה איזה איש ביטחון שיהיה לו מה להגיד.

סיפרו לי שבאמריקה עיוורים עובדים במקדונאלד'ס. אם אכנס בארץ לסניף מקדונאלד'ס ואבקש עבודה יקראו לאנשים עם החלוקים הלבנים.

מחשבים

כבר קרוב ל- 12 שנים שיש ברשותי צג ברייל, ואני עובד עם המחשב באופן חופשי. השתמשתי במחשבים עוד לפני כן - היה לי קומודור 64 (זוכרים?) ולמדתי לשחק על־פי הצלילים בלבד.

רק מיעוט מהעיוורים בישראל עובדים עם מחשבים, משום שצג ברייל עולה כ- 30,000 ש"ח ותוכנות תרגום חלונות עולות כ- 10,000 ש"ח נוספים. או, כדברי אבא שלי, "לכל הילדים שלי קניתי רכב ולך קניתי צג ברייל".

אני לא יודע למה עיוורים מפחדים מהאינטרנט. מעט מאד עיוורים מחוברים לרשת, ורובם גם לא עובדים בחלונות אלא ב- DOS.

כפי שכבר הסברתי בכמה תגובות שכתבתי באתר, גם הציוד היקר שאני משתמש בו אינו מושלם. למשל, איני יכול לקרוא את מה שאני כותב בזמן פרסום תגובות, ולכן מספר שגיאות ההקלדה בתגובות שלי הוא גבוה יחסית.

לסיכום

למה בעצם כתבתי את כל זה? בעיקר כי היה לי חשוב לעורר את המחשבה ואת העניין בנושא. כואב לי שגם היום, בשנות האלפיים, אנשים חושבים שאדם עיוור צריך לשבת בבית, לשמוע רדיו, ולעבוד כמרכזן.

אני, כנראה, עושה פה הכללה מגעילה, אבל באופן כללי מעט מאוד אנשים יודעים מה יכול עיוור לעשות ומה לא, וחבל. אני מקווה שבעתיד זה ישתנה.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד